מה הדרך הנכונה לפדות את ימי החופשה השנתית בעת סיום יחסי העבודה? פסק דין מביה"ד הארצי מהתקופה האחרונה (ע"ע 42510-06-15) חידד את הנושא.

במשפט העבודה, הנחת המוצא היא כי למעסיק האחריות לניהול המעקב על ימי החופשה להם זכאי העובד. כך יכול העובד לראות בכל חודש את מספר ימי החופשה שהוא צובר, ובהתאם לכך לתכנן את עבודתו וחופשותיו.

הנחת מוצא נוספת נוגעת להתיישנות ימי החופשה של העובד – וזאת מכיוון שלקיחת חופשה באופן עתי מהעבודה היא התנהגות שכחברה אנו רוצים לעודד. סעיף ההתיישנות בחוק מדבר על שלוש שנים. ביה"ד, גם בפסיקה זו וגם בפסיקות קודמות, פירש זאת באופן שקובע כי ההתיישנות חלה מעבר לשנה החולפת ושלוש שנים לפני כן. במילים אחרות, בסיום העבודה העובד זכאי לכל ימי החופשה שלא עשה בהם שימוש בשנה החולפת, וכן בשלוש השנים הקודמות לה.

נניח לצורך הדוגמה כי פלוני עובד בחברה מתאריך 1.1.2003, וכעת (אוקטובר 2017), הוא סיים את עבודתו. על פי הפסיקה, הוא זכאי להחזר עבור כל הימים שצבר בעשרת החודשים שחלפו מתחילת 2017 (השנה הנוכחית), ולכל הימים שצבר בשלוש השנים הקודמות – 2016, 2015 ו-2014. ימי חופשה משנים קודמות, שלא נעשה בהם שימוש בזמן – אמורים להתבטל.

עובדות המקרה בפסק הדין המדובר עוסקות במקום עבודה שלא מילא את חובותיו לנהל פנקס חופשות לעובד. כלומר, בתלוש המשכורת לא הופיעו, בניגוד למצב החוקי הנדרש, כמה ימי חופשה מגיעים לעובד. בדיון הראשון בביה"ד האזורי נקבע שהעובד זכאי לכל ימי החופשה הצוברים מכל שנות עבודתו – ללא שום התיישנות; אך החלטה זו התהפכה בערעור שהוגש לביה"ד הארצי. שופטי הארצי קבעו כי גם במקרה זה, לעובד עומדים רק ימי החופשה שצבר בהתאם להנחיית התיישנות.

החידוש בקביעת בית הדין הארצי הוא שהוראות ההתיישנות בחוק חלות אוטומטית, גם אם המעסיק לא התנהל באופן הנדרש ממנו בכל הנוגע לחובותיו לנהל פנקס חופשות מסודר. כלומר, ביה"ד אותת לעובדים – אל תצברו ימי חופשה מעבר לתקופת ההתיישנות! עשו בימים אלו שימוש בזמן אמת.

זה המקום להזכיר שהמעסיק יכול לקבוע הסדרים אחרים לימי החופשה – בין אם כנוהל, ובין בתוך הסכם קיבוצי עם העובדים.

פסק דין זה השאיר שאלות רבות פתוחות, הנוגעות לאופן יישום האחריות של המעסיק לניהול פנקס מסודר של ימי חופשה לעובדיו: מה קורה כשבתלוש מצוין מספר ימים שאיננו כולל את ההתיישנות? האם במקרה כזה העובד לא יוכל לטעון להסתמכות על הכתוב בתלוש המשכורת שלו? איך הסתירה לכאורה הזו, מאירה את חובות המעסיק ביחס לחובות הניהול של מעקב מדויק על ימי חופשה?

תפקיד בית הדין הוא, בין השאר, לשמור על פרשנות ברורה של חוקי העבודה – תפקיד נדרש על מנת שיהיה לכל המעורבים קל לפעול לאור חוקים אלו. הפסיקה הנוכחית "סגרה פינה" בכל הנוגע לחשיבות ההתיישנות, אך פתחה סדרה של שאלות הנוגעות למתח בין חובת המעסיק לנהל פנקס חופשות לבין הכלים לאכוף חובה זו.

לאור שאלות אלו, אני צופה ומצפה שמקומות עבודה מסודרים יתייעצו בתקופה הקרובה עם הייעוץ המשפטי שלהם, ירעננו ויעדכנו את הנהלים שלהן מחד, וכן ששכירים יפנו לליווי משפטי לבדיקת זכויותיהם הנוגעות לימי חופשה בתלוש שכרם.

בשולי הדברים, חשוב להזכיר למעסיקים ולעובדים כאחד את החשיבות של שימוש בימי החופשה באופן שוטף – הן לאיכות חייו של העובד, והן לפריון עבודתו. אחד ממאפייני שוק העבודה של תקופתנו הוא ביטול, במובנים רבים מרצון, של הזמן החופשי ובטשטוש הגבולות בין העבודה לחיים הפרטיים. שוק העבודה הישראלי מורכב משעות עבודה, פורמליות ולא פורמליות, ארוכות ביחס לשווקים עם מאפיינים דומים.

*

אבי מנקס הוא עורך דין ממשרד מסדה, כהן ושות' העוסק בדיני עבודה, ייצוג שכירים וועדי עובדים.