המדינה תנסה לתקן את פארסת הגז הטבעי, שלא מגיע כלל למרבית המפעלים שיכולים לנצלו, משום שאינם מחוברים לצנרת הגז. היום (ראשון) תעלה לאישור בישיבת הממשלה, הצעת מחליטים לפיה ייאלצו המפעלים לנטוש את השימוש במזוט (דלק נוזלי) עד לשנת 2019 ולעבור לגז טבעי. גם לפי הערכות הממשלה, גם יישום מלא של ההחלטה שתעלה היום לאישור, ישאיר את הזיהום במפרץ חיפה מעל היעד שהוצב ל-2018, שיושג רק ב-2020.
מפעלים תעשייתיים צורכים כיום כ-123 אלף טון מזוט בשנה, דלק מזהם הרבה יותר מגז טבעי. על פי התכנית המוצעת, הכמות הזו תרד בהדרגה לאפס באמצע 2019. עם זאת, לממשלה אין יכולת להבטיח את יישום התכנית, מפני שתשתיות חלוקת הגז נבנו כתשתיות פרטיות.
עם גילוי הגז הטבעי בישראל, הקימה הממשלה את חברת נתיבי גז לישראל (נתג"ז) שאחראית על קווי הולכת הגז ומחברת אליהם צרכנים כבדים, כמו תחנות כוח. צרכנים קטנים, נקראים "צרכני חלוקה", ורשת החלוקה אליהם חולקה לזכיינים פרטיים. החלטה זו יצרה מבנה תמריצים, בעייתי לפיו לחברות אין די הון כדי לעמוד בעלויות הפריסה הארצית, ונאלצות להמתין ללקוחות שיתחברו בהדרגה וייצרו החזר להשקעה. התוצאה – רק 49 מפעלים התחברו עד היום לרשת החלוקה, ומאות אחרים ממשיכים להשתמש בדלקים מזהמים הרבה יותר.
הצעת ההחלטה החדשה קובעת שמפעלים שחתמו על הסכם חלוקה ועוד לא חוברו, יזכו להתחשבות מהמשרד להגנת הסביבה ביחס להיקפי הפליטות המאושרות להם בהיתר הפליטה של המשרד. מפעלים שלא חתומים על הסכם עלולים להתמודד עם סנקציות.
הבחירה במפעלים כזרוע אותה יש לעודד באמצעות "מקלות וגזרים" היא תמוהה, שכן שורש הבעיה הוא בחברות החלוקה, שרק אחת מהן – "נגב גז טבעי" – פרסה רשת חלוקה בהיקף מספק. לכך יש להוסיף את הביורוקרטיה בה נתקלים המפעלים וחברות החלוקה גם יחד.
כדי לאשר את הנחת הצינורות, ומול כדאיות כלכלית נמוכה – מחירי המזוט צנחו בשנים האחרונות ביחד עם מחירי הגז הטבעי בעולם, אך בישראל מחירי הגז הטבעי לא ירדו כמעט, בשל שליטת מונופול "תמר" על השוק – מתווה הגז הממשלתי משנת 2015 כלל הסדר של מעין פיקוח מחירים רופף. אך ההסדר תקף כלפי חוזים חדשים בלבד, ומחיר הרצפה הקבוע בו לא כלכלי מספיק כדי לגרום לרוב מפעלי התעשייה לחתום על הסכם חלוקה. לפי הצעת ההחלטה, הממשלה תקים צוות בין משרדי למשרדי הכלכלה, האנרגיה והאוצר, כדי להאיץ את חיבורי המפעלים לגז טבעי. עוד יוצע להגביל את תכולת הגופרית במזוט ל0.5% בלבד עד שנת 2019.
ככלל, כל הצעדים המוצעים הנם נסיון לתקן את המצב הקיים מבלי לשנות אותו לחלוטין. זיו האפט, הכלכלן הראשי של BDO התראיין לגלובס והעביר ביקורת על ההצעות, שלדבריו עוסקות בשולי הבעיה במקום במהותה. הוא מציע להבטיח לחברות החלוקה רשת ביטחון כלכלית, כדי שיפרסו את צנרת הגז בחוסר סיכון. פתרון כזה יכול לפתור את מצב "הביצה והתרנגולת" – ללא צנרת אין מוטיבציה למפעלים להזמין חיבור וללא צבר הזמנות אין כדאיות כלכלית להנחת התשתית. למעשה, האפט מציע הלאמה של תשתית החלוקה, מבלי לנקוט באמצעי המשפטי של הלאמה, תוך שמירת היתרונות העסקיים לבעלי החברות הפרטיות.
לדבריו, על הממשלה לראות בתשתית החלוקה תשתית לאומית, כשם שהיא מתייחסת לתשתיות אחרות. בהשוואה, חברת נתג"ז מצליחה לפרוס את קווי ההולכה בשל הגב הפיננסי הרחב יותר שלה, ודווקא בשל היותה ממשלתית זרם הכנסותיה מממן תשלומי חוב והוצאות תפעול, ולא רווח בעלים.
כאמור, לפי הודעת הממשלה, העיכוב בחיבור המפעלים לגז הביא לכך שיעדי התכנית הלאומית לצמצום זיהום האוויר במפרץ חיפה לא יושגו במועד שנקבע, אלא שנתיים מאוחר יותר, בשנת 2020.
