בהוראה מפורשת ומכוונת מלמעלה, אנו עדים ליותר ויותר חקירות יזומות בהן קטינים וקטינות המעורבים בעולם הזנות, וככל שהמערכת עסוקה יותר בתופעה החמקמקה הזו, אפשר ללמוד על המורכבות שלה, משפטית וחברתית כאחד.

רבות מהחקירות האחרונות, כמו זו שפורסמה לפני כשבועיים בה בת 27 שידלה בת 16 לזנות, חשפו תמונה בה ישנה מעורבות הולכת וגדלה של נשים, בדרך כלל צעירות, כחלק בלתי נפרד משרשרת הניצול המדרדרת נערות ונערים נוספים לזנות. הן צעירות בגיל אבל הן כבר לא קטינות, ובמילים אחרות, כבר לא מספיק צעירות כדי לשרוד רק באמצעות זנות, במיוחד לאור הנזקים שהגוף והנפש צוברים עם השנים בזנות. נוסף על זה, הביקוש הברור של צרכני הזנות בארץ ובעולם ל"בשר טרי" מתחדש ומתחלף, צעיר ככל שניתן, מחייב גם את המתווכים 'לספק את הסחורה'. בהתחלה זה קל לנצל את תמימותן, אבל ככל שהיא אובדת לא קל לייצר איתן קשר, אמון, ולגייס אותן בין אם זה למשימות בעולם הזנות או בין אם זה למשימה הקשה לא פחות – לחפש אלטרנטיבות אחרת. זו באמת אחת הטרגדיות בעולם הזנות.

שידול נערות לזנות (צילום: רעות גיא)

כדאי לא להתבלבל, לא מדובר בפמיניזציה בריאה של המקצוע העתיק בעולם – סרסרות. מדובר במעגל ספירלי, אינסופי, שבו כולן מנסות איכשהו לשרוד. יש מי שמצליחה יותר, יש מי שפחות והתחרות קשה כל הזמן, קשה ומתישה. ישנם גם נערים בזנות שבגרו והפכו למתווכים בין נערים ונערות צעירים מהם לצרכני המין, מה שנקרא ספונסרים – סרסורים. הם דואגים לסמים, לקורת גג או סתם לחברה, וכל זה לצד "חניכה" ו"תמיכה", שצריך כדי לשרוד בעולם הזנות.

איך מטפלים?

שלוש זרועות צריכות לפעול יחד בו זמנית, על מנת לסייע לקטינים וקטינות בזנות או כאלה שנמצאים בחשש מאוד גבוה להיות מעורבים בה, והסנכרון ביניהן הוא קריטי להצלחה.

הראשונה – סיוע בלתי מתפשר לקטינות ולקטינים עצמם, תוך כדי המעורבות בזנות, ומבלי להתנות את הסיוע בדבר. פשוט כך, מענה מיידי, זמין, נגיש, בלתי שיפוטי ובלתי מותנה, בקצב ובזמן שהם מכתיבים – אין דרך אחרת.

השניה – רענון מערכת החוק המיושנת, ביחס לזמן שעבר מאז נחקקו כאן חוקים שנועדו להגן על ילדות וילדים מפני עבירות בכלל, ועבירות מין בפרט. הדוגמא הבולטת ביותר היא האינטרנט והניידים החכמים, שבכלל לא היו קיימים אז, והיום מהווים גורמי מפתח במעורבות של בני נוער בזנות. אין קטין או קטינה שמעורבים בזנות ולא משתמשים באחת או יותר מהפלטפורמות האינטרנטיות, החל מאתרי ההיכרויות, דרך הצ'טים והפורומים, כולל אפליקציות מבוססות מיקום. כל אלו כיום הן הקרקע הפורה לשלל העבירות הנלוות לזנות שמהוות כבר היום עבירות פליליות בישראל, עוד לפני חוק הפללת הלקוח שטרם עבר.

שידול, סירסור, פרסום וצריכת מין מקטינים, הכל קורה שם – ולכן אין ספק שללא שכלול יכולת ההתמודדות של מערכת החוק והאכיפה עם התופעה ומופעיה המתחדשים תדיר – אי אפשר לסייע לקטינים וקטינות שמעורבים בזנות.

הזרוע השלישית – היא התעוררות קולקטיבית שלנו כחברה כלפי הלגיטימיות שיש לאלימות מינית, על שלל גווניה ומופעיה. זו שיצרנו במו שתיקתנו. זו שבכוחנו לעורר בשיחת סלון, ארוחת שישי, במקום העבודה, באוטובוס ובפייסבוק. לחשוב על זנות כרצף, לדבר בקול רם על זנות, גם על הצריכה שלה ואיך זה קשור אלינו, לכולנו. איפה אנחנו עוצמים עיניים ומסיתים מבט, כי קשה לנו לחשוב על הבן שלנו, האח שלנו, הבן זוג, האבא, הבוס המגניב שלנו כעל צרכני מין.

החברה צריכה להצליח איפה שהמערכת נכשלה

המערכת לעולם מצליחה מעט מידי מאוחר מידי. לאחר עשור של מאמץ, רק לפני שנה נטלה על עצמה שרת המשפטים איילת שקד לתקן את סעיף 203 ג' לחוק העונשין, והחמירה את הענישה על צריכת מין מקטין או קטינה משלוש לחמש שנות מאסר, ולפיכך הוחמרה דינה של עבירת שידול קטינים לזנות מחמש שנות מאסר לשבע שנים. זה צעד חשוב גם אם מאוחר, דקלרטיבית ומעשית, אבל חשוב גם לזכור שבפועל עד עצם היום הזה נפתחו פחות ממאה חקירות בנושא צריכת מין מקטינים. רק מחצית מהן הבשילו לכדי כתב אישום, פחות מעשרה כתבי אישום הסתיימו בהרשעה, כאשר גזר הדין החמור ביותר הגיע רק עד לרף המינימלי, כלומר שנת מאסר אחת בלבד.

קשה לנו להגיד שבעצמנו צרכנו מין פה ושם, בתאילנד, באינטרנט, במסיבת רווקים.
קשה לנו להגיד שגם אנחנו היינו חלק ממעגל הניצול והפגיעה, ואולי אנחנו עדיין – נשואים לו, אוהבים אותו, ואין לנו מושג. כל עוד לא אמרנו אחרת, זנות תמשיך להתקיים, כאן בינינו, ואיתה גם ניצול קטינים וקטינות עד לכדי זנות, ובלי אמירה ציבורית חריפה אף מערכת אכיפה וסיוע משוכללת ככל שתהיה לא תעזור.