מזה מספר שנים דמותו של הרצל מרתקת אותי ומהווה עבורי השראה עצומה. כששמעתי שתאטרון גשר יוצא עם הצגה חדשה בשם "הרצל אמר!" לרגל שנת ה-70 למדינה מיהרתי לאולם בלב נפעם.

השנה: 1949. המקום: בית העלמין בווינה

הסיטואציה: מדינת ישראל הצעירה מחליטה להגשים את צוואתו של חוזה המדינה ומטיסה משלחת ציונית להעלות את עצמותיו ארצה. במהלך הטקס בבית העלמין, בסצנה תיאטרלית בלתי נשכחת, הרצל מתעורר לחיים, מנער קצת אבק, מחלץ עצמות שיבשו במשך 45 שנים ומיד דורש להתעדכן מה בדיוק הוא החמיץ. הוא נרעש לגלות שמדינת היהודים אשר עליה חלם אכן הוקמה אך כמובן לא מסתפק בכך ומיד מבקש לדעת האם הכל מתקיים בחברה החדשה על-פי החזון שלו, אותו השאיר כתוב בפירוט בספרו אלטנוילנד.

לתדהמתו הוא מגלה שאף אחד במדינת היהודים לא קרא את אלטנוילנד, אבל לא בחור כהרצל יתייאש, וכאדם שמלבד היותו מנהיג העם היהודי פעל גם כמחזאי הוא מחליט לקחת את המשלחת הציונית שפגש זה עתה ודרכם להמחיז ולהזכיר לכולנו את סיפור המעשה המתואר באלטנוילנד, החזון הגדול שלו לחברת המופת שתקום בארץ ישראל! מחיאות כפיים.

ואם כבר אמרתי חזון – ההצגה מזכירה לנו איזה חזון מפואר היה לו, להרצל. כמו בכל דבר שהוא עשה בחייו, גם לחזונו הוא התייחס בשילוב נדיר של רצינות יסודית ותהומית הקשורה לזמן ולמקום עם מעוף מרחיק לכת הרחק אל מעבר לכאן ולעכשיו. מזיגה ייחודית של אוטופיסט וריאליסט. הוא תיאר בפרטי פרטים ובפרגמטיות מחושבת חברה בה אנשים חיים ברווחה, שלום ונחת. היהודים יגיעו לארץ ישראל ויביאו איתם תנופה אדירה.

הם יקימו חברה בה אין ניצול, ואף אחד לא עובד יותר מ-7 שעות ביום. חברה שבה ירושלים היא עיר נקייה ומשגשגת שמסמלת את היכולת של כל הדתות לחיות באהבה וסבלנות זו לצד זו, וחיפה היא עיר התרבות והחיים הטובים עם האופרה העברית הראשונה. חברה בה הבריאות, החינוך והתשתיות הן מהמתקדמות בעולם. הקרקע היא של הלאום ומשאבי הטבע של הציבור. מפעל ענק יקום לצד ים המלח ויגרוף רווחים עצומים לטובת כלל החברה מהאשלג הניתן להפקה (במציאות המפעל אכן הוקם, לאן הרווחים הולכים – כולנו יודעים).  חברה בה שורר שוויון. בין נשים לגברים, בין ערבים ליהודים, בין דתיים לחילוניים. חברה שהסיסמה המובילה שלה היא "בן אדם, אחי אתה". יש בספר, וגם בהצגה, מאבק על הערכים האלו. הרצל לא היה תמים לחשוב שקל לבנות חברה כזו אבל לא התפשר מילימטר על החלום הגדול והאמין בכל ליבו שניתן ליצור חברת מופת בארץ ישראל, אם נרצה.

ההצגה 'הרצל אמר' תאטרון גשר (צילום: ויקטוריה שוב)

על המתח הזה – שבין החזון הגדול והנשכח, שלא לומר מושכח, לבין מציאות החיים בישראל הקיימת – ההצגה רצה. וגם על העובדה שהציבור הישראלי היום פשוט לא מכיר את פרטי החזון של הרצל. כולנו יודעים שהרצל היה חוזה המדינה, מי יודע איזה מין מדינה בדיוק הוא חזה?

במערכת החינוך לא מלמדים את אלטנוילנד, ספר שקשה להפריז בחשיבותו. אם התנ"ך הוא הספר המכונן של העם היהודי אז אלטנוילנד הוא הוא הספר המכונן של הציונות, אבל היום הרצל הוא לא יותר מפרק קצר בהיסטוריה, בין האנטישמיות המודרנית להקמת מדינת ישראל. הרצל וחזונו לצערי הרב בטח לא מהווים חומר לשיעורי אקטואליה כפי שהיו צריכים להיות.

"הרצל אמר!" הולכת על חבל דק. מצד אחד מדובר בהצגה מוזיקלית, קומית באווירה קלילה ובנויה לכל המשפחה. ומצד שני, היא על הרצל, ועל ספר שלו משנת 1902. מה קליל ומצחיק בזה? אז זהו, שההצגה מצליחה לעמוד במשימה הזאת. שילוב של טקסטים כתובים היטב עם משחק מעולה, ושימוש נכון במוזיקה ואפקטים שונים על הבמה – והתמהיל המורכב הזה של תאטרון קומי שהוא גם פוליטי עובד. אמנם ישנן מספר בדיחות מיותרות בעיניי שאפשר היה לוותר עליהן, אבל כאמור מדובר בחבל דק, וגם אם לעיתים יש מעידות קלות, בסך הכל שיווי המשקל נשמר וההצגה מצליחה להישאר יציבה לאורך 80 הדקות שהיא אורכת.

בסוף ההצגה שוחחתי עם חבר'ה תיכוניסטים ממגמת תיאטרון שהחליטו לבוא לראות. מעבר לפליאתם הרבה עד כמה הם נהנו מהצגה על הרצל ועד כמה הם לא למדו כלום מהדברים האלה בבית הספר, אחת מהן אמרה לי שהדבר המרכזי שהיא לוקחת מההצגה הזאת היא "מין תחושה כזאת שהחולמים נשארים". כלומר, יש כל הזמן ויכוחים ומחלוקות במדינה, אבל בסופו של דבר המדינה הזאת הוקמה מתוך חלום של בן אדם אחד מטורלל שהוביל אחריו עוד המונים, וגם היום בטוח יש עוד המון שחולמים על איך צריכה להיראות המדינה, והם צריכים להרים את ראשם כי החולמים נשארים.

המילים האלו ממש הדהדו בראשי. צודקת הנערה. זה המסר של ההצגה, וזה גם היה המסר של הרצל. להעז לחלום. לראות מעבר לכאן ולעכשיו. לרצות יותר. ואם ההצגה הזאת מזכירה לנו משהו מהפלאיות של מדינת ישראל ומה שעוד היא יכולה להיות – אני בעדה.

לכו לראות!