בכנסת ציינו אתמול (שלישי) את יום הנגב, בדיונים רבים בוועדות השונות. הנתונים הקשים שעלו במהלך הדיונים הצביעו על המציאות הקשה: תושבי הנגב הבדואים סובלים מהזנחה שיטתית; רבע מהילדים שנהרגו בתאונות מתחילת השנה הם בדואים מהפזורה. ברהט למשל, המונה בסך הכל 70 אלף תושבים, מטופלים 18 אלף מתוכם בשירותי הרווחה. תושבי הפזורה נאלצים ללכת ברגל קילומטרים רבים בכדי לקבל שירותי רווחה, ותכנית החומש למגזר הבדואי בשילוב נשים בתעסוקה – נכשלה.

ילדים בדואים מתים יותר

בוועדה לזכויות הילד התקיים דיון בנושא 'תחלואה ותמותת ילדים בחברה הערבית בנגב', לבקשת חברי הכנסת יוסף ג'בארין ומסעוד גנאים, שניהם מהרשימה הערבית המשותפת. מהנתונים שהוצגו בוועדה עלה כי 120 ילדים נהרגו בתאונות מתחילת השנה, מתוכם 67 מהמגזר הערבי. ילדי הפזורה הבדואית מהווים רק אחוז מילדי ישראל, אך רבע מההרוגים – 28 ילדים.

אישה וילדים בדואים בכפר לא מוכר (צילום: נתי שבות / פלאש 90).

ח"כ יוסף ג'בארין אמר: "אני רוצה לשים דגש על שני נושאים. הראשון הוא הבטיחות במוסדות, בעיקר בתי ספר יסודיים וגני ילדים שבאחריות משרד החינוך. הדו"ח מצא סיכונים גבוהים בקרב המוסדות במגזר בכל הנושא של תחבורה, הורדה ואיסוף. נושא נוסף הוא בטיחות בכפרים הלא מוכרים, שמהווים מחצית מהאוכלוסייה בנגב. צריך לראות איך המערך הקיים מתאים גם לכפרים הלא מוכרים". ח"כ מסעוד גנאים אמר בדיון: "כולנו צריכים להתגייס למשימה הקדושה הזו בשני מישורים. במישור התודעתי, לחנך לבטיחות הילדים ושלומם לפני כל דבר אחר. בנושא השני לדאוג שהסביבה כולה תהייה בטוחה, בבית, מחוצה לו ובכביש. צריך תקציבים, שת"פ ותוכניות".

Israeli-Arab parliament member Masud Ganaim attends an Internal Affairs and Enviornment committee meeting in the Israeli parliament, during a discussion regarding a bill regulating the bedouin settlements, in the southern Israeli desert area of Negev. In September 2011, the Israeli government approved a five-year economic development plan called the Prawer plan. One of its implications is a relocation of some 30.000-40.000 Negev Bedouin from areas not recognized by the government to government-approved townships. December 30, 2013. Photo by Miriam Alster/Flash 90

גלית גלעד,מארגון 'בטרם – המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים' אמרה בדיון כי "120 ילדים נהרגו מתחילת שנת 2017 עד היום. 67 מתוכם, למעלה ממחצית – מהחברה הערבית, בתוכם 28 מהחברה הבדואית, שילדיה מהווים רק אחוז אחד מכלל ילדי ישראל. רבע מההרוגים הם מאוכלוסייה שמהווה רק אחוז אחד מילדי ישראל. הסיכוי שילד ערבי במדינת ישראל ייהרג בתאונה גדול פי 4.2 מילד יהודי אצל ילד בדואי זה פי 7. התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים תשים דגש על החברות הללו, קיבלנו את התקציב בשבוע שעבר. היום אנחנו משיקים שלושה סרטונים בשפה הערבית לרגל יום הנגב, בהם מזהירים מפני שלוש תופעות המביאות למרבית הפגיעות בילדים בבית".

אחד מהסרטונים אותם הפיק ארגון בטרם, בשפה הערבית:

ד"ר מנואל כץ, משרד הבריאות: "אנחנו מדברים על 260 אלף תושבים בחברה הבדואית, מתוכם 80 אלף ילדים מתחת לגיל 6. אנחנו מדברים על נישואי קרובי משפחה בסדר גדול משמעותי, ולכן כשמדברים על תמותת התינוקות במגזר הבדואי – הגבוה ביותר במדינת ישראל, 12 מקרי מוות על כל 1,000 תינוקות, כאשר במגזר היהודי זה פחות מארבעה מקרים – צריך לקחת בחשבון שבחצי מהמקרים אלה מומים מולדים הקשורים בנישואי קרובים. בדיקה לפני השידוך לבדוק את המצב הגנטי של אותן משפחות תפתור חלק גדול מהבעיות".

כץ ציין כי ישנה פריסה נרחבת של קופות חולים וטיפות חלב אך הצביע על מחסור בכוח אדם: "יש לנו קושי להעסיק מטפלות בטיפות חלב שעה שיש 17 תקנים פנויים. יש דרישה בבתי חולים, במערכות פרטיות ויש תחרות".

חכ" פלסקוב: "די להפרטת שירותי הרווחה"

דיון נוסף נערך בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בנושא שירותי הרווחה בנגב ובכפרים הלא מוכרים. לדברי עטא אבו מדיעם, לשעבר סגן ראש העיר רהט, מתוך 70 אלף תושבים בעיר רהט, 18 אלף מטופלים בתחום הרווחה.

תלמידות בדואיות מרהט (צילום: הדס פרוש / פלאש 90).

יוזם הדיון, ח"כ טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת), אמר בדיון כי "עשרות אלפים מתושבי הנגב אינם נגישים לשירותים חברתיים, והם נאלצים לכתת רגליהם קילומטרים רבים כדי להגיע לשירותים כאלה בערים גדולות כמו באר שבע. הבעיה חמורה יותר ביישובים הלא מוכרים, שם גם אין תחבורה ציבורית".

מנהל מחוז דרום במשרד העבודה והרווחה, ישראל בודיק, הדגיש כי תקציבי הרווחה ליישובים הלא מוכרים ממומנים במלואם על ידי המדינה, ללא צורך ב"מאצ'ינג" (השלמה כספית של רשות מקומית). "לכל אחת מהמועצות האזוריות יש שני ג'יפים כדי להגיע לבית הכי מרוחק ולאפשר מתן סל שירותים בתוך הבית. יש גם משאית שנודדת בין יישובי הפזורה ועובדי רווחה מקבלים בה קהל. לא הכל ורוד, אבל הבעיה היא לא כסף. נשמח לשמוע על חוסרים ולהשלים אותם". לשאלת ח"כ אבו עראר, האם יישובים יהודיים מקבלים יותר, ענה בודיק: "לא, להיפך". לשאלת אבו עראר, מדוע לא מקציבים רכבי שירות סוציאליים נוספים, השיב: "זיהינו מגמה הפוכה, לפיה תושבים מעדיפים לצאת מהיישוב ולהגיע לבאר שבע, ובאותה הזדמנות לצאת לשוק ולראות עולם".

ח"כ טלי פלוסקוב (כולנו) קראה להפסיק את הפרטת חלק משירותי הרווחה והחינוך ביישובי הנגב, ולהחזירם לביצוע על ידי הרשות המקומית. היא קראה לחברי הכנסת המעורבים ולאישי ציבור ביישובים בנגב להגיש למשרד העבודה והרווחה תכנית מפורטת של צרכים ממוקדים.

"לא יהיה פיתוח של אזור הנגב בלי לעזור לאישה הבדואית לצאת ממעגל העוני"

בוועדה לקידום מעמד האישה, נערך דיון בנושא תעסוקת נשים ערביות בדואיות בנגב. מהדיון עלה כי תכנית החומש לחברה הבדואית בנגב כשלה בשילוב נשים בתעסוקה.  אחוז תעסוקת הנשים עלה ב-1% בלבד משנת 2012, ולקראת תכנית החומש החדשה לא נבחנו הסיבות לכישלון.

בדיון השתתפו נשים בדואיות תושבות הנגב ונציגי ארגונים הפועלים בתחום, שסיפרו על המצוקות והקשיים שחוות נשים בדואיות בנגב המבקשות להשתלב בשוק התעסוקה, ביניהם קשיי שפה, גיל, היעדר תשתיות ותחבורה ציבורית, היעדר מענים מרשויות הרווחה והתעסוקה התואמים את צרכיהן ועוד.

ח"כ עאידה תומא סלימאן (ללא קרדיט).

חברי הכנסת שנכחו בדיון הצטרפו לדרישתה של יו"ר הוועדה לבחינת כישלון תכנית החומש הראשונה וכן ביקשו להציב את העיסוק בתחום התעסוקה בתוך עיסוק רחב יותר באוכלוסייה הערבית ככלל ובאוכלוסייה הערבית- בדואית בנגב בפרט. ח"כ סעיד אלח'רומי אמר כי "לא יהיה פיתוח של אזור הנגב בלי לעזור לאישה הבדואית לצאת ממעגל העוני, האבטלה והמצוקה. נשים רבות לא מקבלות מענה לצרכיהן, מבקשים מאימהות לצאת לעבוד בשעה 4 בבוקר עבור 120 ש"ח ביום, ואם הן מסרבות שוללים מהן קצבאות. ח"כ חנין זועבי אמרה: "אי אפשר לדבר על תעסוקת נשים בלי לדבר על רדיפה פוליטית וגירוש. אם רוצים לדבר על סבל, אז צריך לדבר על כל הסבל – על הרס בתים, על הפקעת אדמות ורדיפה. זה ההסבר לכישלון, יש לראות אדם כמקשה אחת ולא לחלק אותו, לראות את כלל הקיום הפלסטיני הערבי בנגב".

בתום הדיון ביקשה יו"ר הוועדה ח"כ תומא סלימאן לשים דגש על טיפול בבעיית הכפרים הלא מוכרים: "אם הממשלה לא תשכיל להבין שאי אפשר להמשיך במדיניות כזו של למחוק אנשים שנמצאים בשטח ולמנוע מהם זכויות בסיסיות ביותר, הנשים בכפרים הלא מוכרים לא יוכלו להשתלב בשוק העבודה. אישה לא יכולה לצאת לעבודה במצב שבו אין חשמל ומים בבית ואין תחבורה ציבורית. בנוסף, על הממשלה לבדוק עצמה היטב בביצוע התכניות שלה. אני מבקשת לקבל ממשרדי הממשלה הרלוונטיים דוחות שבוחנים את התכנית הקודמת, את הפער בין התכנית לבין התוצאה וגם את כל התכניות לעתיד. כמו כן אני מדגישה את החשיבות של להתחבר לארגוני השטח, בדגש על ארגוני הנשים, שסללו את הדרך לתעסוקת נשים הרבה לפני שהממשלה החלה לפעול בתחום. יש ללמוד מהידע והניסיון שהם צברו. כולנו רוצים שנשים ישתלבו בתעסוקה אבל לא שיהפכו לכוח עבודה זול, מנוצל ומדוכא בתהליך הזה".