לפעמים, כשאני מתלבטת בנושא מסויים ולא מגיעה לתשובה, התשובה מגיעה מכיוון לא צפוי ופתאום הקצוות מתחברים לי והכל נפרש מול עיני. אתמול קראתי פוסט מקסים ומרגש ב"מה וזה" שכתבה שירה פריגת. היא כתבה על "איך מרפאים לב שבור". בערב השתתפתי במעגלי שיח, במסגרת פעילות קואליציית "זוכרים את הרצח – נאבקים על הדמוקרטיה", שם מנסים לתקן חברה שבורה.

כן, החברה שלנו שבורה כמו לב שבור. החברה שלנו מרוסקת לרסיסים. היא התנפצה באלימות כשראש הממשלה נרצח. לא שהיא הייתה מושלמת לפני כן, היו בה סדקים כבר קודם, אבל כמו כד עם סדקים קלים, היא עדיין החזיקה מים. הרסיסים עדיין מפוזרים על אדמת המולדת, ואין מי שיאסוף.

במעגלי השיח ניסינו למצוא הסכמות בינינו, שדרכן אולי אפשר יהיה לחבר את הרסיסים. אני ישבתי בשולחן הלבן, שדיבר על מקומה של האלימות בחברה, וניסינו לברר מה היא אלימות, וכיצד ניתן יהיה לשנות את המצב. האמת, גם שם הייתה מחלוקת. כולם הסכימו על מה זה אלימות, ושהיא דבר רע. המחלוקת הייתה אם יש לה מקום. אם יש מצבים בהם היא לגיטימית. אני לא אומרת שיש הצדקה לרצח, אני לחלוטין מתנגדת לתרוץ שהרוצח חש איום מיידי על חייו לאור הסכם השלום. האמונה שרבין הוא איום ממשי על חייו לא הגיעה מדמיונו הפרוע והיו מי שנטעו וטיפחו את האמונה שרבין הוא בוגד ודמו מותר.

המעניין, שמי שנתן מקום לאלימות כצורת מחאה לגיטימית היו ה"שקופים". אלו שהממשלה לא סופרת אותם. שבלי להפוך שולחן ולהרים את הקול, לא ישמעו אותם. בקבוצה היינו שאול, האתיופי שקיבל מגן של כבוד על פעילותו בשכונת קריית משה, דני החרדי שלא דיבר הרבה והטילו עליו את כתיבת הפרוטוקול, נתי, שמאלני שמרגיש נרדף על ידי הממשלה, ואני. האלימות הממסדית היא האלימות שאף חברה לא יכולה להסכים לה. זו האלימות שמייצרת תגובה אלימה ובתמורה האלימות גוברת. מעגל אינסופי של אלימות.

שאר המשתתפים דיברו על אלימות ברחוב, ברשתות החברתיות, אלימות פיזית ואלימות מילולית. השקופים דיברו על אלימות קשה יותר. שאול ואני דיברנו שנינו על אלימות חמורה יותר, כזאת שמתרחשת יום יום, ושעה שעה. האלימות הממסדית. אלימות זו לרוב מעוגנת בחוקים, מאד "רציונלית", כלומר מתרצים אותה בהסברים כביכול לוגיים – כלכליים ושקופה לחלוטין עבור מי שלא נפגע ממנה. הממשלה הכניסה את הנכים לכלא כלכלי, עם חוק לרון והקצבאות הנמוכות. היא עושה את אותו הדבר גם לקשישים, לאתיופים, לאימהות חד הוריות, ולמעשה לכל הקבוצות החלשות בחברה. כל מי שנזקק לסיוע מהמדינה מסיבה כזאת או אחרת מקבל את המכה מתחת לחגורה. כולנו הסכמנו שבסופו של דבר, בכדי לשבור את כלא הזכוכית שהמדינה שמה אותנו בו, צריך קצת אלימות.

נתי דיבר גם על הסתה ממסדית שבאה מתוך הממשלה, מדבריהם של השרים עצמם. אני הוספתי את הסטיגמות וההסתה, שהממשלה למעשה מגבה ומנציחה בחוקים שהיא מעבירה. הדוגמה הטובה ביותר לחוק כזה היא המתווה להעלאת קצבאות הנכות בעזרת הנכות הרפואית שמחולקת לפי סוג הנכות, ולא לפי אחוזי אבדן כושר העבודה, שזה הקריטריון שלפיו מחולקת הקיצבה. ערבוב הנכות הרפואית כקריטריון לחלוקת הקצבאות התחיל ב-2002 ופגע קשות בנכים, שאיבדו את כושר עבודתם עקב נכותם, אך הנכות הרפואית שלהם נמוכה והם נחשבים נכים "קלים" כי הם יכולים לעמוד על הרגליים, כי מבחוץ הם לא נראים נכים. חולי סרטן, חולים בקרוהן, פיברו מאלגיה, פגועי נפש ועוד רבים אחרים. תתפלאו יש גם חולים בטרשת נפוצה שנמצאים בקטגוריה הזו.

הנצחת הסטיגמה שאם אתה יכול ללכת אתה גם יכול לעבוד, האפליה הבוטה בין הנכים שמפרקת אותם לגורמים, זו עוד צורה של אלימות ממסדית. אני לא בקיאה בחוקים הקיימים במגזרים שקופים אחרים, כי כמו שאמרתי, הם שקופים למי שלא סובל מהם. עד שאתם לא בצד שנפגע אתם לא תראו ולא תבינו שיש בכלל בעיה. הנכים מפגינים בשקט כבר מאז 2002. בעצם מ-96, אבל אחד הסממנים של אלימות ממסדית הוא, שלא ממש שומעים עליה, או ששומעים עליה רק כשהיא הופכת לאלימות פיזית. וכן, הדרך היחידה לשבור כלא זכוכית היא בכוח.

אז איך מתקנים לב שבור? חברה שבורה? כד שבור? היפנים מצאו לזה פיתרון מושלם, לחבר את השברים בזהב. לא להעלים את השבר, להדגיש את היופי שלו. השברים בלב שלנו, בחברה שלנו, כמו בכד היפני, הם חלק ממי שאנחנו. הם הטוב, הרע, היפה והמכוער שבנו. להכיר בהם, לתת להם מקום ולחזק את השלם שנשבר בחומר חדש, חזק, שלא יישבר לעולם. להדביק את הרסיסים בסובלנות, בהקשבה והכלה. ליצור מצב שאין פה אף אחד שקוף ושכל הרסיסים שלמים בתוך דבק הזהב. לעצור, להקשיב ולהכיל את הצד השני בסובלנות ולקיחת אחריות מכל הצדדים, ובעיקר מצד אלו שיש בידם את המפתח.

אני אסיים בציטוט מהבלוג של שירה:

"נדמה לי שכתבתי כבר פעם – אנחנו לא שבורים, רק טיפה מעוקמים. וכך גם הלב, הוא לא באמת שבור, טיפה עקום, מכופף ויפה, יפה כל כך. אם לא היו בו את השריטות האלו הוא לא היה שלי. ואני? אני לא רוצה לב של מישהו אחר."

מקווה שכולנו נלמד לחיות עם עצמנו בשלום ושלאלימות לא יהיה יותר מקום לעולם.