הפלסטינים קיימו בשבוע שעבר "יום זעם" נגד הצהרת בלפור, שיחנוך סדרת הפגנות ואירועים באירופה, ובעיקר בבריטניה. הם גם מכינים תביעה משפטית נגד בריטניה לקבל פיצויים על ההכרזה הלא חוקית לדבריהם, ועל הנזק שהיא גרמה לבעיה הפלסטינית.
אבל, הטענה הפלסטינית הבסיסית כי הכרזת בלפור שללה מן העם הפלסטיני את זכויותיו המדיניות איננה עומדת במבחן ההיסטוריה. כאשר פרסם הלורד בלפור את הכרזתו המפורסמת, לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, עדיין לא היה עם פלסטיני שהוגדר ככזה. באותם ימים רחוקים, הפלסטינים זיהו עצמם כסורים, וההנהגה הפלסטינית לעתיד לבוא הייתה חלק מן הצבא השריפי של ההאשמים שניסה להתבסס בדמשק.
רק אחרי שהצרפתים גירשו את המלך ההאשמי פיסל מדמשק באה ההנהגה הפלסטינית לארץ ישראל, וגם אז הגדירה את הארץ כ"סוריה הדרומית".
על פי עדותו של המדינאי הירדני/פלסטיני, עדנאן אבו עודה, הזהות הפלסטינית והזהות הירדנית נקבעו רק אחרי שבריטניה חילקה את המנדט הבריטי על ארץ ישראל בין פלשתינא/א'י לבין אמירות עבר הירדן. הערבים בצד המערבי של הירדן נקראו "פלסטינים", והערבים מן הצד המזרחי של הירדן נקראו "עבר ירדנים", ואח"כ "ירדנים".
אם כך, הצהרת בלפור לא זו בלבד שלא שללה מן הפלסטינים את זכויותיהם – היא במידה רבה עיצבה את זהותם.
**
הבלוג של פנחס ענברי
על הספר "שומר השאול"
