ת אחד מסרטי האחרונים צילמתי בעכו, בשיכון עלוב שעליהם לא כותבים סופרי המדינה, גרים שם ערבים ויהודים מתחת מתחת מתחת לקו העוני.
נכנסנו לשוחח עם אישה, שעבדה כל חייה כעובדת קבלן וחיה מקצבת ביטוח לאומי.
קיבלה אותנו במאור פנים של עניים וכיבדה אותנו בתה.
במרכז חדר האורחים הזעיר ניצב דלי לקלוט מים שנטפו מהתקרה.
"זה מהרצפה של נדיה השכנה הערבייה שלי " התנצלה "אין מי שיתקן את זה. מה לעשות?"
"תפעילו את הביטוח" ניסה לעזור אחד מאנשי הצוות הצעירים.
נאנחה האישה ואמרה.
"מאיפה יש למיסכנה כסף לביטוח אין לה כסף לאוכל. בעלה עזב אותה עם ארבעה ילדים וחובות. עובדת קבלן ארבעת אלפים שקל, משלמת שכר דירה אלפיים מאתיים שקל. אמרה לי נדיה: 'מה לעשות מותק? הזמנתי אינסטלטור, אמר צריך להרים את הרצפה ולהחליף צנרת-שתים עשרה אלף שקל.' אמרה שאולי יעזרו לה אנשים מהתנועה האיסלמית. מרחמת עליה "
"את באמת חברה טובה" אמרתי.
"חברות טובות מאוד" אמרה. "יושבות ומדברות כל ערב רואות סידרה מאוד יפה בהודית. אני מקבלת כל שבוע קרטון מזון מ"לתת" היא מקבלת קופסת קרטון מהתנועה האיסלמית. ואנחנו מחליפים מצרכים. למשל אני לא אוהבת סרדינים, היא כן, אז היא נותנת לי קופסת שימורים של שעועית, או מורידה לי פסטה מאוד טעימה שהכינה מהקופסה שקיבלה , ואני מעלה לה לה ולילדים פשטידה מרוקאית 'מוחמאר' שהכנתי מהביצים ותפוחי אדמה ששלחו לי."
הפעם, ותבינו למה, אני סקרן כחתול לשאול שאלה שאני יודע 99 אחוז את התשובה.
"מסקרן אותי חמודה, מה הצבעת בבחירות?"
"ביבי" היא עונה ומביטה בי בעיניה התמימות והטובות כשנאנחתי בהשלמה שאין גדולה ממנה "מה לא טוב? רובין"