קרן קימת לישראל כמעט ולא היתה קיימת כלל. בבוקר ה-29 בדצמבר 1901 חש נשיא הקונגרס הציוני, בנימין זאב הרצל, ברע. הוא נשאר בחדרו במלון הסמוך לאולם הדיונים בבאזל. מליאת הקונגרס הציוני החמישי דנה, בהיעדרו, באחת ההצעות המהפכניות והגדולות שהעמיד על סדר יומה של התנועה הציונית – הקמת קרן שתרכוש קרקעות עבור העם היהודי ותחזיק בקרקעות אלו לצמיתות. אך כ-180 צירי הקונגרס נרתעו. הצעתו של היועץ המשפטי של ההסתדרות הציונית בגרמניה, בודנהיימר – לדחות הקמת הקרן לצורך בירור הפרטים המשפטיים והטכניים של ההצעה – התקבלה ברוב קולות.

מי שמבקש למכור את קרקעות קק"ל הוא דווקא בנימין נתניהו, ראש הממשלה. "ההלאמה" כביכול של קק"ל משמעותה הפרטת קרקעותיה

אלמלא יוהאן קרמניצקי, פעיל ציוני נלהב, שעשה נפשות לרעיון קק"ל מאז הוצע לראשונה בקונגרס הציוני הראשון (על ידי צבי הרמן שפירא), שמיהר לחדרו של הרצל, יתכן שההיסטוריה הציונית היתה שונה. מסופר כי הרצל לא עמד בבכיו של קרמניצקי אשר חשש כי רעיון הקק"ל "נקבר" לעד בידי הקונגרס. הרצל העטה על עצמו את מעילו, בא לאולם הדיונים, ונטל את זכות הדיבור. "הופעתו זו של הרצל", כתב על כך ההסיטוריון ד"ר צבי שילוני, "הנמרצת והחד-משמעית, הטתה לבסוף את הכף לצד זכות, והקונגרס אישר פה אחד (למעט ציר יחיד, בודנהיימר, שהצביע נגד) את עצם הקמת הקרן הקימת לישראל".

לו היו עמנו כיום קרמניצקי והרצל ודאי שהיו חשים ובאים לישיבת הממשלה בירושלים אתמול. אולי היו יכולים לשכנע, בטיעון ובדמע, את השרים והעומד בראשם להימנע מהצעד המביש עליו החליטה אתמול הממשלה, צעד שמטרתו האמיתית היא חיסול הקרן הקימת לישראל ומכירת קרקעותיה למרבה במחיר.

"במהלך השנים הקק"ל עשתה דברים חשובים למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל", פתח ראש הממשלה נתניהו את דברי ההספד שלו לקרן, בישיבת הממשלה. "אבל היום ברור יותר מתמיד שעתידו של העם היהודי קשור בעבותות למדינת ישראל, כאן יקבע גורלו ועתידו של העם היהודי. הצרכים של מדינת ישראל הם רבים. הקק"ל מוכרת מדי שנה קרקעות ומקבלת בעבור זה מיליארדי שקלים. חשוב מאד שהשקלים הללו, הכסף הזה, יופנה לצרכים של מדינת ישראל".

גלויה מהקונגרס הציוני החמישי, באזל, 1901 (מתוך אוספי הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים)

מילים אלו, שמיד נעמוד על הסתירות וההטעיות שבהן, שימשו מבוא להחלטת הממשלה לחלט את הכנסות הקק"ל, להעבירן לתקציב המדינה וכביכול "להלאים" את הקק"ל. ה"הלאמה" כביכול של קק"ל בידי הממשלה עוררה תשואות מכל עבר, מניאו-ליברליים לאומנים ועד קומוניסטים אנטי-ציוניים. בנשף המסכות של הדיון על עתידה של קק"ל עוטים הכל מסכות מילוליות הפוכות לכוונתם האמיתית.

נעמוד תחילה על הכשל המובנה בטיעונים של ראש הממשלה: ראשית, מדינת ישראל לא צריכה את הכסף של קק"ל. לא רק שקופת המדינה מתפוצצת מכספים, הממשלה מוגבלת בסכום שאותו היא מורשית להוציא. נתניהו ודאי יודע זאת – ההגבלה היא פרי חוק שהוביל כשהיה שר אוצר. כיום, קק"ל מוציאה כמיליארד שקלים בשנה על פרוייקטים לאומיים, מבלי שהסכום הזה יכלל בתקציב המדינה. הכנסת כספי קק"ל לתקציב, תכליל הוצאה ציבורית זו בחוק "מגבלת ההוצאה" ותביא למעשה להורדת ההוצאה הציבורית הכוללת. כך שהתוצאה המעשית של "הכנסת הכספים" לתקציב תהיה הפחתתם ומניעתם מן הציבור, ולא "מילוי הצרכים של מדינת ישראל".

שנית, בניגוד לדברי ראש הממשלה קק"ל איננה מוכרת קרקעות. אסור לה, על פי תקנונה. הקק"ל העבירה את קרקעותיה לניהול רשות מקרקעי ישראל, אשר מחכירה קרקעות אלו, ומעבירה הכנסותיה מדמי החכירה בחזרה לקק"ל. מדוע טען נתניהו – הבקיא גם בהיסטוריה הציונית וגם בנכסי דלא-ניידי – להשתמש במילים "קק"ל מוכרת מדי שנה קרקעות ומקבלת בעבור זה מילארדי שקלים"?

מי שמבקש למכור את קרקעות קק"ל הוא דווקא בנימין נתניהו, ראש הממשלה. "ההלאמה" כביכול של קק"ל משמעותה הפרטת קרקעותיה. למעשה, נתניהו עומל על הפרטת קק"ל מזה זמן רב.

מפעלו של נתניהו: הפרטת ישראל

לפני 8 שנים, ב-23 ביוני 2009, חש בנימין נתניהו לאולם הדיונים בו התכנס הועד הפועל הציוני, בירושלים. מספר ימים קודם לכן סירב הועד הפועל הציוני, המורכב מכ-180 נציגים מרחבי הארץ והעולם להצביע על הסכם בין הממשלה וקק"ל, הסכם שאמור היה לסלול את הדרך להפרטת כל הקרקע הציבורית בישראל. אותו הסכם, שהיה בבת עינו של ראש הממשלה נתניהו, הציע לקק"ל סכומי כסף אדירים על מנת שהקק"ל תסכים למכור קרקעותיה, בניגוד לתקנונה. כאשר נתניהו שמע כי הועד הפועל מסרב להצביע על הצעתו יזם הופעה נדירה בפני המתכנסים בירושלים ודרש מהצירים, בכל יכולותיו הרטוריות, הצבעה על ההסכם למכירת קרקעות קק"ל. חרף הופעתו, שהייתה נמרצת וחד-משמעית כתמיד, הועד הפועל הציוני הצביע נגד – לקק"ל אסור למכור קרקעות, זהו עיקר העיקרים של אמונתה, עיקרון שנוסח על ידי קרמניצקי והרצל עצמם. צירי הועד הפועל, מהארץ ומהעולם, אישררו את העיקרון הזה שאיננו אלא תרגום מודרני לציווי המקראי – "והארץ, לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כ"ה, כ"ג).

אך לא איש כנתניהו יוותר. במהלך 8 השנים האחרונות נעשו מאמצים אדירים להביא את הקק"ל להסכים למכירת קרקעותיה. האמת היא שהקרן הקימת כבר נכנעה והסכימה לכך, למרבה הצער, ומתוך מצוקה. הקק"ל נלחמת על עמדתה מתוך עמדת נחיתות – הדימוי הציבורי שלה נמוך, פרשיות השחיתות שנקשרו בשמה מעיבות עליו, והכל תוהים – בשביל מה בעצם צריך את הקרן הקימת לישראל?

מאמר זה נכתב על מנת לתת גילוי לדעתנו, שצריך גם צריך את הקרן הקימת לישראל – כיום, ולעד. אך על מנת להבין את הצורך המהותי בקק"ל, יש לעמוד קודם כל על ההישג המשמעותי והגדול ביותר שלה עד כה.

כל כמה שהמשק הישראלי נכבש על ידי קבוצה קטנה של בעלי ממון, העובדה שהקרקע נותרה משאב ציבורי מנעה השתלטות סופית ומוחלטת של קבוצה זו על החברה והכלכלה הישראלית

הישגה הגדול ביותר של קק"ל

אומרים קק"ל ורבים חושבים יערות ו"שולחנות קק"ל". תחום היערנות הוא אכן תרומה נאה של הקק"ל לטבע ולחברה הישראלית (ליערות קק"ל נכנסים חינם, לשמורות של הרשות הממשלתית משלמים כסף רב), אך מדובר בתחום שולי ביותר מבחינת המהות של הקק"ל.

ההישג הגדול ביותר של הקק"ל הוא בכך שהיא הצליחה להחיל את ערכיה ועקרונותיה על האופן שבו מנוהלת הקרקע הציבורית בישראל – ומדובר ב-93% משטחה של המדינה. משאב הקרקע נותר ציבורי בישראל בזכות הקק"ל, אשר בחתימתה על אמנה עם מדינת ישראל, העבירה את הקרקעות שברשותה לניהול בידי המדינה, אך התנתה זאת בחקיקת חוק יסוד: מקרקעי ישראל שמבטיח כי מקרקעי ישראל לא ימכרו לצמיתות, אלא רק יוחכרו למשתמשים בהם.

כל כמה שהמשק הישראלי נכבש על ידי קבוצה קטנה של בעלי ממון, העובדה שהקרקע נותרה משאב ציבורי מנעה השתלטות סופית ומוחלטת של קבוצה זו על החברה והכלכלה הישראלית. שערו בנפשכם היכן היינו כיום, אילו הטייקונים שרכשו כמעט כל מה שזז בישראל בשנות ה-80, יכולים היו לרכוש גם את שלא יזוז לעולם – הקרקע שתחת רגלינו. בערים הישראליות שבהן יש בעלות פרטית רבה על קרקע יש קושי עצום לפתח ולבנות, ואידך זיל גמור.

מכשיר למכירת קרקעות המדינה (גרפיקה: דבר ראשון. צילום: הדס פרוש / פלאש 90).

דווקא ההסכמה, אשר נדמה כי היא משתרעת מהיציע הקפיטליסטי עד ליציע הפוסט ציוני (עבור ביציע המרכז-אופורטוניסטי), מדגישה את החשיבות של הקק"ל ואת הגאונות של מייסדיה. בדיוק עבור הרגעים האלו, שבהם מנהיגים קצרי רואי, השבויים בסבך של אינטרסים כלכליים, יבקשו למכור את הקרקעות של העם היהודי, קרקע הנדרשת לו לקיומו, נוצרה הקק"ל – על מנת להבטיח כי הקרקע תשאר משאב ציבורי בישראל.

אין לכחד, גם הקק"ל תרמה בהתנהלותה לאורך השנים להעלאת השאלה "בשביל מה צריך את הקק"ל". ספק אם כלל חברי הדירקטוריון הנכבדים של הגוף הזה אומדים את פעולתם במדד שהוצע מעלה – שימור מקרקעי ישראל כמשאב ציבורי לעולם ועד. אך המשבר הנוכחי עם ממשלת ישראל, משבר שנמשך כבר 8 שנים ויותר ומגיע כעת לשיאו, הוא הזדמנות אמתית עבור קק"ל לחשב מסלול מחדש.

לקק"ל עשויות להיות עוד פסגות רבות לכבוש בתולדות הציונות והעם היהודי, ויתכן שדני עטר, יו"ר קק"ל הנוכחי, יהיה מי שיגשים תפקיד היסטורי זה. אם תשוב הקק"ל למכורתה, ותראה את תפקידה בשימור המשאב הקרקעי כנכס קולקטיבי של העם היהודי, שאין לסחור בו, הרי שהיא תמלא את יעודה ההיסטורי. גם את יכולותיה הארגוניות והכספיות היא עדיין עשויה לרתום לעידוד ההתיישבות בארץ – קק"ל יכולה הייתה לעשות רבות כדי לפתור את משבר הדיור בישראל. מדוע, בעצם, שקק"ל לא תקים מתחמי דיור ציבורי בר-השגה ברחבי הארץ? הרי זהו יעודה. מדוע, בעצם, שקק"ל לא תתמוך ותחזק את החקלאים והמשקים המתמוטטים ברחבי הארץ? הרי זהו יעודה.

המשבר הנוכחי בין הממשלה והקק"ל הוא הזדמנות עבור הקק"ל לבחון את עצמה, חזונה ויעדיה, לאור הערכים שביקשו מייסדיה להגשים.

אנקדוטה אחרונה: לפני 8 שנים, בסיבוב ההוא שבין נתניהו והקק"ל, עורר כתב ערוץ 2 עמית סגל את חמתו של ראש הממשלה, כאשר התקשר לאביו של נתניהו, ההיסטוריון בנציון נתניהו, ושאל אותו לדעתו על התכנית למכור את קרקעות קק"ל. "לא, לא," אמר נתניהו האב, "זה מעשה שאסור לעשות. זה קק"ל, את זה הרצל עשה, אסור למכור את הקרקעות האלו".