בשנת 1991 השתתפתי בשביתת הרעב למען בחירה ישירה של ראש ממשלה. כמו היום, גם אז התלבטה המדינה בשאלות מוסריותם של נבחרי הציבור. כדי לפתור את הוויכוח מה מוסרי ומה לא הוביל עו"ד אליעד שרגא יו"ר התנועה לאיכות השלטון את התפיסה הבוחנת את הדברים עפ"י החוק ולא עפ"י המוסר. באותה תקופה נדמה היה שגבולות החוק יותר קלים למימוש.

החל ממועד זה ננטשה הבחינה המוסרית של נבחרי העם לטובת השאלה "האם זה שפיט, הם ניתן להגיש כתב אישום?" ונושא משרה נחשב כשיר לפעול במרחב הציבורי כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום.

בחסות גישה זו וחשש היועץ המשפטי מהגשת כתבי אישום מטרידים ו/או לא מבוססים הרשו לעצמם נבחרי הציבור לעשות פעולות רבות לא ראויות, החל בהסתה וכלה בפעולות לא חוקיות רכות.

הסתכלות זאת על מה מותר ומה אסור עוברת מהפך בימים אלו. ראש הממשלה מפעיל את כל כוח משקלו למנוע מהממונים על שלטון החוק לבחון את מעשיו, ולהגיש כתבי אישום במידת הצורך. הוא מינה מקורבים החייבים לו לתפקיד שומרי החוק, וכשזה לא הספיק דאג להזכיר להם מי בעל הבית ומי יבוא איתם חשבון בבוא היום. בנוסף חברי מפלגתו עושים הכל כדי למנוע את היכולת החוקית להגיש נגדו כתב אישום.

המעבר למצב שבו בפועל לא ניתן לחקור ולהגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, משנה את כללי המשחק פעם נוספת. הדרך להסתכלות על החוק כבורר בשאלות מה מותר ומה אסור נחסמה, ואין לנו ברירה אלא לחזור לשיטה הקודמת הבוחנת את התנהגות נבחרי הציבור בדרך מוסרית.

במדינה בה אי אפשר לחקור, לכתוב מסקנות, להמליץ, ולהעמיד לדין ראש ממשלה עדיין עומדים בפניו גבולות אסורים בחציה. האחריות להצבת גבולות אלו נמצאת בידיהם של שותפיו הקואליציונים.

ליברמן, כחלון, ובנט אינם יכולים יותר לגלגל עיניים ולרחוץ בניקיון כפיהם. הרוב האוטומטי שלהם בכנסת תומך בראש הממשלה והופך אותם שותפים לדבר עבירה. עליהם לרדת מהגדר הניטרלית לכאורה ולדרוש מביבי להתפטר או לצאת לנבצרות זמנית עד תום החקירה לאלתר. כל פעולה אחרת בה ינצלו את המצב לתועלתם ולחקיקת חוקים הטובים להם הופכת אותם ללוקחי שוחד פוליטי חקיקתי בעבור תמיכה בו.

תמיכתם זו של השותפים בקואליציה בעמדת ראש הממשלה היא חרפה. עלינו לפנות אליהם ולדרוש התנהגות אחרת. הישיבה על הגדר והמתנה לסיום החקירה אינה מותרת להם עוד.