בשבוע שעבר געשו העיתונים בארה"ב סביב השימוע שנערך בסנאט לראשי המדיה החברתית (פייסבוק, טוויטר וגוגל) בשאלת מעורבותם בהטיית הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016 לטובת דונאלד טראמפ. המציאות בה גורמים רשמיים ברוסיה קנו מודעות בכדי להשפיע על המרוץ לנשיאות ארה"ב היא מדהימה, אבל קשה לא פחות הוא הגילוי כי מטרת ההתערבות הרוסית לא הייתה רק השפעה על תוצאות הבחירות, אלא יצירת פילוג וחוסר שקט בציבורית האמריקנית. הם עשו זאת בעזרת הצפה מתמדת של נושאים שנויים במחלוקת והקצנה של השיח הציבורי.

כשאני רואה את הגילויים בשימוע לענקיות המדיה החברתית בסנאט האמריקאי, כאשר אחד המחוקקים שואל בתסכול ״לרשות גוגל עומד כל הידע שפותח על ידי האנושות, ואתם לא מצליחים להבין שזה שמשלמים ברובלים על תוכן פוליטי מעיד על משהו בעייתי?!״, אפשר להסתכל על עצמנו ולתהות – מי מרוויח מההתלהמות ברשתות החברתיות? למי טובה העלאה אינטנסיבית של נושאים שנויים במחלוקת באופן שמרתיח את הדם עד כדי כך שאין יכולת לקיים עליו דיון רציונלי, דיאלוג מכבד, אוזן ולב פתוחים לאנשים שעמדתם אחרת משלי – את מי זה משרת?

בספר "המשחק של אנדר" (אזהרת ספוילר בהמשך הפסקה), ספר מדע בדיוני משובח שכתב אורסון סקוט קארד, וכן בספרי ההמשך שלו, ישנן שתי דמויות הפעילות ברשתות החברתיות (הספר נכתב בשנת 1985, כשני עשורים לפני עליית הדומיננטיות של הרשתות החברתיות בחיינו) ומעצבות את דעת הקהל בעולם אותו בורא קארד. "דמוסתנס" – דמגוג הפונה להמונים ומלהיטם לפעולה "לאומנית", המתגלה בהמשך הספר מתגלה כוולנטיין, אחותו של אנדר עצמו, נערה בתחילת גיל ההתבגרות, ו"לוק" – הוגה דעות ליברלי, שקול, ומכובד, הפונה באופן רציונלי ושקול לשכבות משכילות בהנהגת העולם. גם במקרה זה מתברר כי מדובר באחיו של אנדר, פיטר, שאחד מתחביביו בילדותו היה התעללות בבעלי חיים. גם הוא עודנו נער בעת בו הוא מתמרן את העולם לכיוון הנכון בעיניו. תמרון שמסתיים במינויו של פיטר וויגן, הוא לוק בעברו, ל"הגמון", שליטו הנאור והאחראי של העולם כולו.

הדבר הטוב בספרי מדע בדיוני וספרות ספקולטיבית מכל סוג, הוא ביכולתו לחזות ולקדם מציאות. הדבר החשוב בהתבוננות בנעשה שם (ארה"ב), הוא ביכולת להבין שזה אפשרי גם פה. השאלה היא האם אנחנו מוכנים ללמוד את הלקחים המתבקשים מכך.

אז מה אפשר להבין מכל זה? שאנחנו לא מבינים כלום? שאין לנו יכולת לדעת מהם הכוחות הפועלים עלינו באמצעים נעלמים ברחבי המרשתת (אינטרנט)? או שמא אפשר ללמוד מכך עוד כמה מסרים קצת יותר מעוררי תקווה? להלן כמה כיוונים אפשריים.

בואו נבדוק מקורות. בואו לא נניח שאם משהו נראה לנו הגיוני הוא באמת קרה. אפילו בעיתונות המבוססת הצליחו ליצור פעם שחקן דמיוני ולתאר את הקריירה שלו על פני מספר עיתונים. שחקן הכדורגל מסל בוגדוב לא באמת קיים, אבל זה לא הפריע להמון עיתונים לצטט אותו. תחשבו מה קורה בכל מיני שמועות שמופצות בווטסאפ בלי שום בקרה ועריכה. השמועות, ההגזמות, וחוסר האחריות על התוכן נפוצים ברשתות החברתיות , ומקבלים תוקף ביתר קלות.

הניחו שאתם לא מספיק מכירים את הכאבים העמוקים, הצרכים והנרטיבים של שכבות חברתיות שאתם לא חלק מהם, ושל הצד השני במפה הפוליטית. נסו להכיר אותם. מפגש עם אנשים בעולם האמתי, בו אפשר לדבר פנים אל פנים, הוא הכי מקדם, אבל אפשר גם פשוט לקרוא כל מיני מאמרי דעה או פוסטים של אנשים מ"הצד השני" ולנסות רגע לחשוב מה הם צריכים ורוצים.

כתבו משהו שמרתיח את הדם במדיה החברתית? עדיף לא להגיב ישר. בואו ננסה לדמיין מישהו יושב מעל ונהנה לראות את הדם נשפך. אולי באמת מישהו עושה את זה, לכו תדעו. בסופו של דבר זה מה שקרה בבחירות בארה"ב. אם אתם צריכים לכעוס על מישהו, תכעסו על המתמרן. תנשמו. רוצים לכתוב תגובה? מעולה. דיאלוג זה חשוב. זכרו שאם אתם שואלים שאלות זה עוזר. זכרו שפעם הייתם צריכים להסתכל בעיניים למישהו שקראתם לו אידיוט כשאף אחד אחר לה היה בחדר. הרגע קראתם לו אידיוט מול כל העולם ואחותו, ואפילו לא הרחתם את הכאב.

כמדריכה תמיד שיננו לי "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". אם זה מה שעוזר לכם להתעלם מאנשים שרע להם וחלקם מתפקדים כטרולים ברשתות החברתיות, זה רעיון לא רע. לא לכל דבר צריך להגיב. לא בטוח שתגובה תשמור על מרחב ציבורי מקדם ומאפשר ברשתות החברתיות, בטח לא כזה שמקדם את המציאות החברתית בישראל. יש אנשים שבאמת עדיף להתעלם ממה שהם מקיאים על המקלדת.

אין בכוונתי חס וחלילה להגיד לאנשים להרפות מעמדותיהם, לוותר על ערכיהם, להחליש את מחויבותם לקדם את ערכיהם בעולם הזה. אבל אני כן חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד על איך לתפקד בתקשורת החברתית בדרך שתקדם את היכולת ליצור חברה טובה יותר. או לפחות לא להרוס.