לפני קצת יותר משנתיים, מצאתי את עצמי מתעורר ראשון במאהל שלי בבוקר יום שישי בפסטיבל אינדינגב 2015. בתור הזקן (30) בחבורה שבאה יחד לפסטיבל לא היו לי שותפים ליקיצה הטבעית המוקדמת והלכתי לבד לשוטט בין ההופעות חסרות המזל שקיבלו את המשבצת של בוקר היום השני באירוע.
באופן אירוני, דווקא בזמן הכל-כך ירוד הזה נתקלתי ב"ארמון בזמן" – תזמורת של 24 נגנים שנדחסה באותו בוקר לבמה מהסוג שרגילה לארח לא הרבה יותר מגיטרה, בס ותופים. כנראה שהם התעוררו יותר מוקדם ממני, חשבתי, כי מעבר לבדיקות סאונד המורכבות שהיו צריכות להתבצע, הנחתי שהגיל הממוצע של ההרכב מעלה את זה של הפסטיבל כולו. התבדיתי.
ההופעה שהתלקחה לנגד עיני הייתה שילוב מיוחד של כל כך הרבה דברים – תזמורת קומפלט של כלי מיתר, נשיפה ואפילו מנצח (!) יחד עם פרקאשן אלקטרוני, נגנים צעירים וצליל מיוחד מיוחד מיוחד שלא שמעתי מימי. הסתקרנתי. הלכתי בעקבותיהם לאחד מהמתחמים השוליים בפסטיבל כדי לשמוע אותם מדברים על מה שעכשיו שמעתי, ושם גיליתי שהעומק שעומד מאחורי העניין לא נופל מהעומק שחוויתי מלפני הבמה / של הצליל.
שלו נאמן (33) ומתן דסקל (29), היוצרים שמאחורי הפרויקט, הכירו בלימודים באקדמיה למוזיקה רימון. יחד הם נתקלו בתזמורת ניו-יורקית שעושה מוזיקת היפ-הופ והציתה את הדמיון שלהם, שם התחילו לתזמר דיגיטלית יחד מחלקות כלי נשיפה, מיתרים והקשה עם נגיעות אלקטרוניות. התוכן הייחודי הגיע במפתיע כשמתן השתתף בפרויקט מוזיקלי , במסגרתו קיבל שיר להלחנה שכתב רן תדהר. שיר לשבת.
השבת נכנסה לחיים של נאמן ודסקל חזק, ומתוך חקר מוזיקלי סביב התוכן הם החלו בחיפוש –
״נתקלנו בתמונה של הרב אברהם יהושוע השל צועד לצד מרטין לותר קינג ביום שבת״, מספר שלו, שהושפע מוזיקלית עמוקות כיוצר ממוזיקה שחורה. ״התמונה הזו הייתה כמו מין מראה בין המאבק השחור לבין היהודי המסורתי״.
התמונה הובילה מיד לספר שהשל כתב על השבת – ״אני ראיתי בו נביא, מישהו שהיה מסוגל לעזוב את המוסד התורני ולעזוב לברלין ולנוע על התפר שבין דת, פילוסופיה וחברה בצורה כובשת ופופולארית. הבנתי שהוא לא פונה לקהל דתי, שהרעיונות שלו הם אוניברסליים. התרופה שלו לקצב המסחרר של החיים הוא להקדיש זמן להתבוננות – הוא הפך את הזמן למקום: השבת היא ארמון שאנו בונים בזמן. את היצירה הראשונה שכתבתי לתזמורת הקדשתי להשל, נקראת prophets והיא מורכבת מדגימות מהראיון האחרון שנתן״.
התוצאה הייתה יצירה של שעה ורבע שהפכה להיות משהו מאוד מופשט – מעבר בין גודש לחוסר, צפיפות מול מרחב, דחיסות לעומת ריפיון. בשיא היצירה המוזיקה נפרדת מהעומס והלחץ של לפני השבת עד למעבר בו כל נגן מנגן את קצב הלב שלו עד שכולם מתאחדים לקצב אחד. “בחיים יש כל כך הרבה מקצבים כל רגע, גם לנו קשה לקלוט אחד את השני על הבמה ולאחד את הדופק, כמו שהמשימה של השבת – להתאחד עם מי שמסביבנו ועם הטבע היא מאתגרת״, מסביר שלו.
התזמורת התחילה את המעבר שלה מדגימות במחשבים של מתן ושלו ל-24 נגנים בשר ודם בתהליך איטי של נסיקה – ״התחלנו עם חברים ומכרים מכל מיני מקומות, הקלטנו שני קטעים במימון שלנו ובהתנדבות ויצאנו עם הידיעה שאת המוזיקה אנחנו לא רוצים לכתוב לתזמורת קיימת אלא לתזמורת עם צביון משל עצמה שיש לנגנים חלק בכיוון שלה״, שלו מספר. ״הבנו אז שהכוח שלנו הוא בכמות שלנו, אז עשינו מופעים במרחב הציבורי בת״א ובירושלים, התחלנו גם קמפיין הד סטארט שגייס לנו סכום יפה של כסף בשביל להתחיל להקליט ולהרים אירוע השקה. משם הגענו כבר לאינדינגב לפני שנתיים ולכל הפסטיבלים הגדולים בארץ – פסטיבל ישראל, צלילים במדבר, פסטיבל מקודשת ועוד״.
האלבום שיוצא בשבוע הזה לאחר הפקה מוזיקלית מורכבת, הוא ניסיון לאצור את הזמן – היצירה, שמנוגנת רצוף על הבמה, נכנסה לאולפן בניסיון לתת ביטוי ייחודי לכל כלי ולכל נגן בתזמורת. וניתן לשמוע שמדובר באתגר שצלח באופן חלקי, כי אין מה לעשות – תזמורת נועדה לנגן בזמן אמיתי, ואין תחליף לחוויה של לעמוד מול כל ההרכב הזה ולהרגיש את הצלילים פנים אל פנים, ועוד יותר – את מחול הניצוח של מתן דסקל, רקדן לשעבר, כך מסתבר בנוסף לכל, שאוחז את המוזיקה בידיו ממש ויוצא איתה במחולות.
מורגש מאוד שהיצירה בהחלט מכניסה לתוך ארמון שבזמן, אבל גם הולכת בו קצת לאיבוד – חלק מהקטעים נכנסים לאזורים קצת נסתרים מדי של קדושה, וכמו שקורה לרוב ביום שבת – הם נהיים פחות תקשורתיים. בנוסף, העובדה ששמות כל השירים וקטעי השירה הם באנגלית משווה להם מעין אוניברסליות, אבל אולי יותר מכך – גם תלישות מסוימת. התמונה הגדולה היא של אלבום מלא קסם, מקוריות וצליל ייחודי ומרשים, אבל עם לא מעט הגזמות. מצד שני – אי אפשר לבנות ארמון בלי אף טיפה של יומרה, לא?
ניתן להקשיב לאלבום המלא כאן
