14.11.2017
השעה 18:45
יום שלישי
אני כותבת מהמטוס בדרך מדנוור לוושינגטון. נחתנו לפני כשעה מלוס אנג'לס ואנחנו תכף ממריאים. רק בדקות אלה הצלחתי לנשום עמוק ולנשוף את האוויר, שהכיל בתוכו כל כך הרבה תחושות. העייפות נוקשת במחשבותיי אבל יש משהו בנחישות שמחזיק אותי ערה.
כבר 3 שנים.

ביום חמישי האחרון נחתנו בלוס אנג'לס, אחרי טיסה ישירה של כ-15 שעות מישראל. אם אסכם את השבוע האחרון עד לרגע זה, משהו לוחש לי באוזן – תכתבי ספר. קשה למצות תובנות רבות כל כך במובנים רבים כל כך, לאורך תקופה ארוכה כל כך. היעד הראשון שלנו היה כנס ה-GA השנתי שהתקיים באל איי, כנס של הפדרציות היהודיות השונות ברחבי ארה"ב, שמתקיים כל שנה למשך שלושה ימים.

יונית טלייניש פנטה, במסע לארה"ב שנועד לעורר מודעות בינלאומית למצבו של אברה מנגיסטו (תמונה: באדיבות המצולמת)

כשישבתי עם אגרנש מנגיסטו, אמא של אברה, לפני הנסיעה שלנו והכנתי אותה לקראתה, לא חשבתי לרגע שאני מספרת לה אגדות. לא שיערתי לעצמי שיהיה כזה פער בין התכנון שלנו, לבין מה שקורה כאן באמת. לאורך שבוע ימים נסענו נסיעות רבות כל כך, עברנו מס' מלונות, פגשנו עשרות אם לא מאות פרצופים שונים, נכחנו בפגישות מפגשים וארועים, הלכנו קילומטרים. ממש מסע.

אגרנש הצטלמה כל כך הרבה פעמים, שבשלב מסוים היא הפסיקה להפנות מבטה לעדשות המצלמה ואני כבר הפסקתי לבקש ממנה. כאשר בכל החוויות הללו 90% מהתקשורת היא באנגלית. וזה לא יאמן, כי אנחנו מתאמצים לדבר בשפתם המקומית, לחייך בנימוס ולגייס את תמיכת כולם, לדבוק במסרים חדים, והיא? היא מצליחה לדבר איתם הרבה יותר טוב מאיתנו, במבט אחד שלה.

אילן ואגרנש מנגיסטו, בפגישה עם סגן שגריר ישראל בארה"ב. (צילום: מטה המאבק לשחרור אברה מנגיסטו)

היא מוכנה לאכול רק דבר אחד: דבו קולו. מאכל קריספי מקמח, שהיה נהוג לאפות באתיופיה לקראת מסעות. היא אמרה לי מראש עוד בישראל: זה מה שאני אוכלת. אם יהיה סלט/ירקות – אולי גם את זה. למקומות שאינם כשרים היא אינה מוכנה להיכנס – גם לא לקנות מים. ולמקומות כשרים – רק ירקות. ומנסים לשכנע אותה: "זה כשר, זה גלט", אבל היא בשלה: "אני לא יודעת מה זה גלאט, כשר יש רק בישראל. באוכל שקניתי, ניקיתי, הכנתי." וזה מדאיג אותי מאוד וזה מדהים אותי מאוד. אדיקות טהורה.

כך גם היה דורות אחורה, ובמקרה, או לא, אנחנו פוגשים כאן לא מעט אנשים שמכירים את ההיסטוריה שלי, אולי אפילו יותר ממני. יהודים אמריקאים שביתא ישראל יקרה לליבם, אנשים שהיו שותפים לעלייה, שבלי הלחץ שלהם – ספק אם היו עליות. הם מכירים את המנהיגים שהגו יוזמו את העלייה לישראל, יותר ממה שמכירים אותם בישראל.

ואולי זו רק אני, אבל איכשהו מרגיש לי שסבך החוטים הדמיוני שאני נושאת עימי בסיפור של אברה, מתחיל לקבל צורה אחרת. הכל מתחבר. בהרבה מובנים אברה משקף ומספר את סיפורה של ביתא ישראל, ממש מההתחלה. את הסוף – אני מניחה שנגלה יחדיו.

אילן מנגיסטו ויונית טלייניש פנטה, במסע לארה"ב שנועד כדי להעלות את המודעות הבינלאומית למצבו של אברה מנגיסטו (צילום: מטה המאבק לשחרור אברה מנגיסטו)

הרב יוסף הזכיר לנו את העובדה ששלוש פעמים מצוין "וישכם אברהם בבוקר", ללמדך שהוא התעלה מעל האתגרים, והמשיך לקום מחדש בבוקר המחרת. היום, ביום חידוש הברית בינינו לבין אמלק ישראל (בורא עולם) ובימים מאתגרים – אני בטוחה ששערי השמיים פתוחים קצת יותר מהרגיל עבורנו.

ביתא-ישראל, אני פונה אליכם היום בתענית הסגד, בתוך התפילות שלכם – תלחשו תפילה לבריאותו ולשובו של אחיכם אברה בן אגרנש הביתה. וכשאתם עוצמים עיניים – דמיינו את העצב העמוק של אגרנש מתחלף לחיוך או לדמעות של אושר כשהיא מחבקת את בנה.