ב-1996 יצא פרק חדש של זבנג במעריב לנוער בשם "קייב ראש". הפרק מספר על סיגל שפספסה הופעה של ניק קייב בארץ כי היתה עם המשפחה בטיול באיטליה (כמעט כמוני, אני פספסתי כי הייתי בקורס מד"צים). היא שלחה לקייב מכתב וממש בדיוק כשהיא קוראת את התשובה ממנו נשמעת דפיקה בדלת וכמובן עומד שם לא אחר מאשר.. ניק קייב בכבודו ובעצמו! סיגל שלא יודעת את נפשה מרוב התרגשות, ומכיוון שבניינטיז עסקינן אז עוד אין לה סמארטפון או פייסבוק להודיע לכל העולם, מחליטה לקחת את האורח שלה לסיבוב ולהשוויץ בפני כולם מי הגיע אליה. אז זהו, שלתדהמתה מתברר שאין מה להשוויץ.. להקת אחותי הצולעת של גל, ג'ינג'י ועידו כבר עשתה איתו ג'אם בעבר, מאיה הזמינה אותו לסדר פסח משפחתי, אפילו החניכות של סיגל בצופים כבר למדו ממנו כמה קשירות מיוחדות.. סיגל, בייאושה, שואלת את ניק למה בעצם אתה מגיע כ"כ הרבה?!?
אכן, ניק קייב היה בארץ מלא פעמים בשנות ה-90, בשיא הצלחתו. תופעה לא שכיחה בחצי סיכה שלנו על מפת העולם אשר מורגלת לארח כוכבים מזדקנים שהיו בשיאם לפני שניים-שלושה עשורים.
הוא אהב לבוא לכאן, להופיע, לשבת בבתי קפה בתל אביב, לפגוש אנשים, אפילו נתן את קולו לקאבר של שיר ישן שלו עם ענבל פרלמוטר זיכרונה לברכה. ואנחנו אהבנו שהוא הגיע.
מעניין לחשוב על החיבור שנוצר בין ישראל לניק קייב, זמר-יוצר מיוחד מאוד וגם בכלל לא קל לעיכול שבאף מקום אחר בעולם לא התקבל בחמימות כזאת הישר לחיק המיינסטרים כמו בישראל.
אני לא יודע למה דווקא אצלנו הוא הפך לכל-כך גדול אבל קשה שלא לתהות על כך שבמרכז יצירתו עומד לא פעם, אין איך לייפות את זה, המוות, וישראל שלנו מוכת המלחמות היא כנראה קרקע טובה לחומרים כאלו. ואולי זה בכלל לא קשור, קשה לדעת. כמו לפענח את החיבור שקורה דווקא בין שני אנשים ספציפיים ולא אחרים.
מה שבטוח הוא שהחיבור נוצר. וביום ראשון ושני הקרוב לאחר פרידה של 20 שנה האוהבים יתאחדו בשנית. אני בטוח שלא סתם קייב בחר בישראל בתור המקום לסיים את סיבוב ההופעות הנוכחי שלו, והמקום היחיד לקיים בו שתי הופעות. ערב אחר ערב. כל הכרטיסים נמכרו תוך ימים.
קייב מגיע הפעם כאיש בן 60 שרק לפני שנתיים איבד את בנו ארת'ור בן ה-15 בנסיבות טראגיות בהן נפל הבן מצוק לא רחוק מביתם, בברייטון, אנגליה. לפני, תוך כדי ואחרי המאורע הנורא הוא יצר אלבום חדש בשם skeleton tree וזה סיבוב ההופעות המתלווה לאלבום הזה.
כבר כתבתי על האלבום והסרט שיצא איתו. בקצרה: מדובר בשתי יצירות הספד המשלימות אחת את השניה ומעל שתיהן מרחפים אבל ותוגה עמוקה. ניק קייב שכאמור תמיד בחר לעסוק בצדדים האפלים של הנפש והקיום התעלה אפילו על עצמו ביצירה העצובה והכואבת שיצאה תחת ידיו.
ועם אלבום כל כך אישי לצאת לסיבוב הופעות כל כך פומבי? להופיע באולמות של 10,000 איש כשבפנים אתה מתאבל על בנך? קייב עצמו כשנשאל על כך אמר בכנות "ידעתי כנראה באיזה מקום עמוק בפנים שאם אשכב פשוט לא אקום לעולם".
ניק קייב, שנולד בעיירה קטנה באוסטרליה, בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, התפרסם בשנות השבעים עם להקת הפוסט-פאנק שלו the birthday party שכבשה את ברלין ולונדון ונחשבה ללהקה האלימה והברוטלית של תקופתה, בשנות השמונים הוא הקים את הלהקה איתה הוא רץ עד היום the bad seeds ואיתם הוא הוציא כבר 16 (!) אלבומים. הסאונד שלו השתנה המון לאורך השנים וקשה מאוד לאפיין אותו עם סגנון אחד. מלבד מוזיקה קייב שם את ידו גם על כתיבת תסריטים, ספרים, הרצאות, משחק, כתיבת פסקולים ומה לא. נדמה כאילו היצירתיות שלו היא בלתי נגמרת וכך גם מוסר העבודה שלו. הוא מתייחס להשראה שלו במלוא הרצינות, לא יושב וממתין לה שתבוא אלא יומיום מתיישב לעבוד במשרד שהוא שכר, מ8 ועד 17. מאידך גיסא, מספרים שעל אף המחשבה והרצינות המרובה בה הוא מתייחס ליצירה שלו, כשבסופו של דבר הוא מגיע לאולפן ההקלטות הוא נותן לדברים לזרום ולהשתנות תוך כדי המפגש בינו לבין שאר הנגנים-חברים שאיתם הוא עובד – ובהרבה מובנים חי – כבר כל כך הרבה שנים. בשני הסרטים הדוקומנטריים שיצאו בשנים האחרונות על חייו והיצירה שלו "20,000 ימים על פני האדמה" המתעד יממה אחת בחייו, ו-"עוד פעם אחת עם רגש" המלווה את יצירת האלבום האחרון, אפשר ממש לראות איך תהליך יצירת שיר הוא תהליך של דיאלוג פנימי וחיצוני, מחשבה, ניסוי וטעייה.
ב-1996 לאחר צאת אלבומו האפל murder ballads הוא עורר סקרנות עולמית ונבחר להיות מועמד לזמר השנה בטקס ה-mtv awards. במכתב מנומס ומנומק הוא הסביר מדוע הוא דוחה את קבלת הפרס, הטענה המרכזית שלו היתה ש"המוזה שלי עלולה להיבהל מכל הטקס הנוצץ הזה. היא לא סוס והיא לא מעוניינת להשתתף במירוץ סוסים". בתור נער תליתי את המכתב המדהים הזה על הקיר בחדר השינה שלי.
בכלל, ההיכרות האישית שלי עם קייב התחילה בגיל צעיר מאוד, הייתי בן 11 כשאחי הגדול חזר מהצבא עם דיסק חדש בשם let love in. הוא חזר לצבא אבל הדיסק נשאר איתי בבית ומאותו רגע האלבום הזה לא עזב את המערכת. שילוב של שירים רוקיסטיים כאסחיסטיים עם בלדות איטיות ורגועות, בגיל הכל כך צעיר שלי, מבלי שהבנתי כמעט מילה מהשירים, הכל חדר ונכנס פנימה. כשהייתי בעצמי בצבא ביקשתי מחברה טובה שתצייר את עטיפת האלבום על קיר החדר שלי שסימל עבורי את אחד מהאלבומים המכוננים של חיי ועד היום, לדאבונה של אימי, הציור הקצת מפחיד הזה של ניק קייב נמצא שם.
שמחתי מאוד לקרוא את הדברים שקייב אמר בראיון לאחרונה, שקצת סודקים את הדימויים שדבקו בו וכמו אישרו לי את מה שגם אני תמיד מצאתי בסופו של דבר בשיריו של קייב.
"מעולם לא הייתי אדם מדוכא", הוא אמר. "תמיד הייתי אופטימי ביסודי. אני רואה יופי רב בעולם. אני מסתכל מסביב וזה מקום אדיר ויפה. ככה תמיד הרגשתי… כתיבה היא ביסודה אקט של אהבה ודבר די משמח. דפיקות הלב שלך כשעלית על משהו… זה אקט פוזיטיבי להפליא, ואין לזה שום קשר לעצב או לדיכאון או לדברים מהסוג הזה, בלי שום קשר לנושא שאתה כותב עליו".
ביום ראשון הקרוב בתל אביב אני ועוד עשרת אלפים איש ניתן לאהבה של ניק קייב להיכנס ונחזיר לו מנה אחת אפיים. צפויה התרגשות.
