הייתי נערה בת 14 כשעמדתי בחנות דיסקים ב"שקם" במרכז ראשון לציון. דילגתי עם האצבעות בין עשרות דיסקים, עד שתפס אותי דיסק עם עטיפה אדומה שחורה. הוא היה במבצע. "Live seeds". לא שמעתי עליהם אף פעם. אני חושבת שקניתי אותו רק כי היה במבצע. מה לבחורה בת 14 ולשיר כמו The mercy seat?,  שיר על אדם שעומד להיות מוצא להורג בכיסא חשמלי. עין תחת עין, שן תחת שן. ומשהו בנעורים שלי מתחיל להסתדר. אני הולכת עם חוסר ההירתעות שלו, עם הדקירה בלב, עם ההתייצבות מול הפחד. הפזמון בשיר חוזר על עצמו 15 פעמים. "בכל מקרה אמרתי את האמת, ואני לא מפחד למות" השורה הזאת התנגנה לי בראש רוב התיכון, ואמש (ראשון), ביד אליהו, ניק קייב חזר עליה שוב ושוב בשאגה רמה. היו אלפי אנשים באולם אבל כמו תמיד עם ניק, זה מרגיש כאילו זה רק אני והוא.

כשהייתי בתיכון, הייתי מחכה חודשים לאלבום חדש של ניק. הייתי מבריזה מבית הספר, הולכת לחנות דיסקים, קונה את הדיסק. קודם כל מתיישבת עם חוברת המילים. עצוב לי שאין כאלו היום. הייתי קוראת שוב ושוב את המילים של כל השירים, מחפשת במילון מילים שאני לא מבינה, קוראת פסוקים מהתנ"ך או מהברית החדשה שהוא מתייחס אליהם. רק כשהרגשתי שאני מבינה לעומק את הטקסט, ניגשתי להקשיב לשירים. הקשבתי להם שוב ושוב. מנסה להבין מה הוא מנסה לומר. נערה. קלישאה וגם לא.

אני לא מכירה כמעט יוצרים שממשיכים ליצור כל כך הרבה שנים. אני והוא הולכים יחד כבר למעלה מעשרים שנים. ודווקא השנה מוציא ניק אלבום שעוסק באבל ואובדן. ניק, שמרבים לקרוא לו האביר האפל, אבל אני יודעת שלא כך הם הדברים. הוא רק נראה אפל. בעצם הוא נותן טעם לדברים.

תוך כדי ההופעה ניק מגיע לשיאים. הוא קופץ, משתולל, מוזיקאי בן 60 שאומר שאחרי מות בנו לא הייתה לו ברירה אלא להופיע, זאת כמעט חוויה דתית מבחינתו. המוזיקה שלו עוטפת אותי מכל הכיוונים. לא מותירה שום ברירה אלא להתמסר, הכל נחווה בצורה מאוד קיצונית שמותירה אותך לתהות על מה חשוב ומה לא.

כשהתגייסתי לצבא, נדרתי נדר ללכת לראות את ניק מופיע ביום שאשתחרר, לא משנה איפה בעולם זה יקרה. לא קיימתי את הנדר. היום, אחרי עשרים שנים, היינו שוב, אני וניק, באותו האולם. אני כבר בת 36, מתגעגעת לנערה שהייתי, שהייתה מקדישה תשומת לב לכל מילה ומילה שלו. שומעת את עצמי שרה יחד איתו את כל השירים משנות התשעים, טקסטים שצרובים אצלי מאוד עמוק וצצים סביב כל מיני חוויות בחיים. אני שמחה שראיתי אותו בתל אביב. ניק עשה אהבה עם הקהל, לעיתים קצת הפחיד האופן שהקהל היה מכושף ומהופנט לכל מילה שיאמר. ניק אמר שלשום במסיבת עיתונאים שהגיע להופיע בישראל בגלל הBDS, שהוא לא מוכן להיכנע להפחדות ובריונות של מוזיקאים שניסו להרחיק אותו מכאן. גם בגלל זה אני כל כך אוהבת אותו, אומר את הדברים שקשה לומר, תמיד בחן גדול. וניכר שבתל אביב מאוד התגעגעו אליו.

ניק קייב יוצר בקלות גדולה אינטימיות גדולה מאוד עם כל מי שמאזין לו, רוכש את אמונם של המאזינים, עוסק בעוצמה מוזיקלית אדירה ומגייס לטובתו את כל הכוחות בנושאים שמביאים את האדם לקצה. כנערה שמעתי באימה, אך לא יכולתי להפסיק לשמוע את השיר Red right Hand, על ידו הנקמנית של האל, שקייב השווה הערב לטלפון סלולרי ולרשתות החברתיות.

כשיצא האלבום Boatman's call  ובו השיר הקסום Into my arms כעסתי על ניק. חשבתי שהוא הזניח את האימה, את מתיחת הגבולות, את הנגיעה במוות ועבר להיות נוגה ועדין. קראתי שהוא שכר דירה עם מיטת אפיריון ופסנתר, ועובד בה כל יום מתשע עד חמש. זה לא הסתדר לי עם המוזיקאי הבועט שידעתי שהוא. לא הצלחתי לקבל את זה שמוזיקה כמו שלו נכתבת באופן שיטתי. בתוך מערכת היחסים ארוכת הטווח שלי עם המוזיקה של ניק, אני מבינה את זה היום אחרת. אני מוכנה להתנסות במה שהוא יביא. זאת מחוייבות. ניק לוקח חלקיקי חיים, מרכיב אותם מחדש, כמו למשל בשיר Higgs Boson blues, בלוז על שמו של חלקיק אלמנטרי  בפיזיקה, ניק שולח אותי לחקור וללמוד, מוכיח שוב ושוב שאני לא יודעת כמעט כלום על העולם.

כמו שהוא אומר בשירו מהאלבום האחרון "I NEED YOU" , אחד משירי האבל החדים ביותר בעיניי –

"Cause nothing really matters

I thought I knew better, so much better"

שום דבר לא משנה והכל משנה. נערה בת 14 ואישה בת 36 רוצות שתיהן ללמוד, להבין, להבין שהן לא מבינות, לשקוע בעולמות אחרים, לצרוח לפעמים, לקפוץ, להשתולל, לצלול לכאב. מקווה שהפעם הבאה שנתראה לא תהיה עוד עשרים שנים.