לפני מספר חודשים עשיתי סדר בניירות ישנים ומצאתי את המגן שלי בחיבור מכיתה י"ב. נושא החיבור היה 'מצבה של מערכת החינוך בישראל' והוא נכתב קצת אחרי "השביתה הגדולה" ב-2008 שהרעידה את מערכת החינוך. קראתי את החיבור ואחרי שסיימתי להתפעל מיכולות הכתיבה "המופלאות" שהיו לי כתלמידת תיכון, עצרתי ובחנתי את החיים שלי היום. עשור עבר, עשור בו עבדתי במסגרות בחינוך הבלתי פורמלי והחלטתי למרות הכל לעבור לחינוך הפורמלי. הבנתי כי עם כל הביקורת שיש לי כלפי מערכת החינוך, היא עדיין המקום היחיד בו כל ילד וילדה עוברים/ות במהלך חייהם/ן. עשירים ועניים, יהודים וערבים, מרכז ופריפריה, דתיים וחילונים. כולם לוקחים חלק במערכת האדירה הזו.

והנה אני היום, מורה ומחנכת בישראל, מדמיינת אילו הייתי צריכה לכתוב את החיבור מחדש הייתי משתמשת באותם טיעונים. הרי כבר שנים יוצאות המורות למאבקים על השכר ועל התנאים. נפל לי האסימון שהתפיסה שהשליחות והזכות לחנך עומדת אל מול הכסף השתרשה גם בתוכי. עד מתי ישתמשו במילים כמו "שליחות" ו"סיפוק" כדי לכסות על שכר זעום ותנאים מביכים? עד מתי ישימו פלסטרים על הבעיות השורשיות והעמוקות ביותר של מערכת החינוך? מתי נתעורר ונבין שעם כוונות טובות לא נלך למכולת, לא נשלם שכר דירה ולא נסגור את המינוס בבנק?

אבל אל מול זה, אם זה היה תלוי בי הייתי נלחמת על גודל הכיתות, הייתי צועקת שזה לא הגיוני ללמוד ולא הגיוני ללמד ולחנך בכיתה של 38 ילדים. אם זה היה תלוי בי הייתי נלחמת על זה שמורים לא ילמדו 320 תלמידים שונים – כי הרי חינוך יוצרים דרך קשר. במציאות כיום, גם אחרי חודשיים מתחילת השנה אני בקושי מצליחה לזכור את השמות של כל התלמידים/ות שלי. אם זה היה תלוי בי הייתי מוחה ושובתת על כך שתפקידה של מערכת החינוך הוא לפני הכל לחנך. התלמידים/ות שלנו גדלים/ות בעולם בו הידע נגיש ולנו לא נותר אלא להקנות להם ערכים, להעניק מיומנויות שיעזרו להם הלאה בחיים ולפתח אצלם/ן חשיבה ביקורתית.

אני אוהבת את התלמידים/ות שלי בכל ליבי ונלחמת כל יום כדי להיות המורה שאני שואפת להיות ואני ויודעת שהסביבה רואה זאת כתמימות. הלוואי ויום יבוא ונייצר מציאות בה השליחות לא תעמוד אל מול הכסף, מציאות בה מורות יקבלו את המשכורת בזמן, שנקום כל בוקר לחנך ולא נתעסק רק בציונים, שהתלמידים/ות ירגישו שבית הספר מלמד אותם/ן, שהציבור יעריך את המורים/ות ויירתם למאבק על חינוך העתיד של המדינה שלנו. אני יכולה להמשיך ולהמשיך אבל ההצלחה האמיתית שלי תהיה קודם כל לא להיכנע למערכת, למרות שאני בורג קטנטן בתוכה, ולהמשיך להאמין שיכול להיות פה טוב. יכול להיות פה אחרת.

והנה שוב, השבוע הכריז ארגון המורים על שביתה והתגובות לא איחרו לבוא. מחד, מורים אשר משקיעים את מיטב מרצם, כוחם וזמנם, מורים אשר נלחמים על הזכות הבסיסית להתקיים בכבוד. מאידך, הורים אשר מתוסכלים מכך ששוב יצטרכו למצוא פתרון לילדים. חשוב לי להגיד שאני לרגע לא מזלזלת בתחושות ההורים. עצוב שבסופו של דבר (כמו תמיד) הנפגעים העיקריים הם החלשים.

ויחד עם זאת ולמרות זאת, אני רוצה לפנות לכל ההורים ולומר להם: תתעצבנו, תכעסו, תזעקו את זעקתם של המורים, הזעקה שלהם היא זעקת חינוך ילדכם. הדרך היחידה בה המציאות הזאת תשתנה היא כאשר כל העוסקים בדבר יזעמו ויבינו שבמצב הקיים אי אפשר להמשיך. כאשר ההורים יבינו שמורה עני זה מורה פחות טוב, שהציבור יבין כי לחיות בכבוד זה לא מותרות, כאשר התפיסה תשתנה והוראה תיתפס כמקצוע בעל ערך. זהו לא מאבק על נוחות, זה מאבק על ערכים!

"לעולם לא יגבר האור על החושך עד אשר יכירו אנשים באמת הפשוטה שבמקום להלחם בחושך יש להגביר את האור".

אז מה עושים עכשיו?

1. מתייגים חמישה מורים

2. מעלים תמונה

3. רושמים:

  1. למה בחרתי בהוראה
  2. מה המציאות כיום
  3. מה צריך להשתנות

4. #מוריםומורות_משנים_מציאות

5. מפיצים לכל מי שאתם מכירים