דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ט' באדר ב' תשפ"ד 19.03.24
14.2°תל אביב
  • 7.4°ירושלים
  • 14.2°תל אביב
  • 12.2°חיפה
  • 14.1°אשדוד
  • 11.5°באר שבע
  • 16.5°אילת
  • 15.0°טבריה
  • 8.4°צפת
  • 13.1°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
תעשיית הטקסטיל

עבודה עולמית / חומות כותנה - הכירו את הנשים שמייצרות את הבגדים שאנחנו לובשים

6 נשים מבנגלדש, העובדות בתעשיית האופנה, מספרות על חייהן בצילו של המפעל בו הן מרוויחות את לחמן | נזמה אקטר, העובדת במפעלי טקסטיל מגיל 11, "אני מורדת ואני מנסה לעשות שינוי חברתי. אני נלחמת על הזכויות שלי וזכויות אדם במדינה שלי"

מנהיגת הפועלות נזמה אקטר (New Internationalist  Facebook)
מנהיגת הפועלות נזמה אקטר (New Internationalist Facebook)
מור הופרט
מור הופרט
סביבה ואופנה
צרו קשר עם המערכת:

"אנחנו עובדי תעשיית אופנה של בנגלדש, יש כמעט 5 מיליון מאתנו, אנחנו מכינים את הבגדים שאתם לובשים כל יום. רובכם שומעים על הדברים הרעים, שאנחנו מנוצלים, ועובדים שעות ארוכות מאחורי מכונת התפירה, אבל אנחנו לא רק פועלים, אנחנו אנשים עם חלומות ותשוקות, תקוות וחששות. עדיין עומדים בפנינו מאבקים רבים כדי לשפר את המצב שלנו. העבודה במפעל שינתה דברים רבים בחיינו, לעיתים לחיוב. הסיפורים האלה הם הסיפורים שלנו, הפועלים, האנשים האמתיים מאחורי תעשיית האופנה". כך נפתח הסרטון הראשון בסדרת סרטונים דוקומנטריים, המתעדים את חייהן של שש עובדות בתעשיית האופנה בבנגלדש.


בנגלדש היא אחת מיצואניות הבגדים הגדולות בעולם, ותעשייה זו היא מקור פרנסה מרכזי במדינה בה חיים כ-180 מליון בני אדם. בשנת 2016 תעשיית האופנה הייתה אחראית ל-80.7% מסך הרווחים שנבעו מייצוא. תעשיית האופנה ידועה בתנאים הקשים והנצלניים אותם חווים העובדים והעובדות בתעשייה.

פרויקט חדש, שעלה לאוויר בימים האחרונים, חושף את האנשים האמתיים מאחורי הבגדים שאנחנו לובשים, על התקוות והחלומות, הקשיים וההצלחות. דרך שישה סרטונים קצרים באורך של כדקה וחצי כל אחד, אפשר להציץ לדברים הטובים שהעניקה לאותן עובדות העבודה במפעל, וגם לקשיים ולטראומות.

הסרטונים הופקו והוכנו בעזרת שלושה ארגונים Fashion Revolution, On Our Radar, וNew Internationalist. בתחילה נפגשו המפיקים, בשיתוף Awaj Foundation, אחד מארגוני העובדים הגדולים בבנגלדש, עם 80 עובדות ועובדים משכונות שונות מדאקה, בירת בנגלדש, לסדנאות סיפור סיפורים וראיונות. מתוך עשרות העובדים, נבחרו כאמור 6 עובדות שונות, המציגות מגוון רחב של סיפורים וחוויות מהעבודה בתעשייה.


הסרטון הראשון מציג את לאיזו בת ה-24, המספרת בסרטון על העצמאות הכלכלית והחופש שהרוויחה לאחר שהחלה לעבוד בתעשיית ההלבשה. "קיבלתי הרבה הצעות נישואין כשהייתי בכפר, וניסו לשדך אותי וסירבתי, אני לא רוצה להתחתן עכשיו ואעשה את זה מאוחר יותר. אם את עובדת בתעשיית האופנה, את לא צריכה לשלם נדוניה, ויכולה להתחתן עם מי שאת רוצה."  לאיזו מסכמת במשפט, "אני לא יודעת אם גברים אוהבים נשים עצמאיות כמוני או לא, אבל אני אוהבת את עצמי". למעלה מ-3/4 מעובדי תעשיית האופנה בבנגלדש הן נשים. תעשיית האופנה הייתה התעשייה הראשונה שאפשרה לנשים להיות מועסקות בקנה מידה רחב, במדינה בה באופן מסורתי רוב הנשים לא עובדות. לאיזו מרוויחה שכר חודשי של 79$.


בסרטון השני מופיעה שאריף, בת 25, המספרת על היותה היג'רה, מגדר שלישי בתרבות בדרום אסיה, של זכרים מבחינה פיזיולוגית שאימצו זהות מגדרית נשית. "אני יודעת שאני שונה, המשפחה שלי רוצה שאתנהג כמו גבר, אבל לא משנה כמה ירביצו לי, אני לא יכולה לעשות את זה. זה למה עזבתי אותם ובאתי לדאקה" אומרת שאריף. "עבדתי בעבר במסעדה כשוטפת כלים, אנשים היו מתעללים בי ומטרידים אותי, יום אחד גזרתי את השיער והגעתי לכניסה לאחד המפעלים, המפקח נתן לי עבודה, ואני עובדת שם מאז". המשכורת החודשית של שאריף עומדת על 78$.


אמה, המככבת בסרטון השלישי, היא נערה בת 18, וכמו נערות רבות בגילה גם היא מחוברות לרשתות החברתיות ולטרנדים של האופנה המערבית. אולם אמה, לעומת רוב הנערות, תופרת את אותם המותגים במפעל "אני אוהבת להתלבש, זה גורם לי להרגיש מיוחדת. אבל אבא שלי לא מרוצה מזה, הוא לא אוהב בגדים מערביים, רוב השכנים שלי גם לא אוהבים שאני לובשת בגדים כאלה, כי אנחנו לא 'בנות קולג' להן מותר ללבוש מה שהן רוצות. אם עובדת בתעשיית ההלבשה לובשת בגדים כאלה שופטים אותה." "זה כל כך עצוב ומעצבן, אני מכינה את הבגדים האלה עם כל כך הרבה השקעה, אבל אני לא יכולה ללבוש אותם אפילו אם אני רוצה", מלינה אמה, אך גם מצביעה על הצדדים החיוביים – "אני מרוויחה את הכסף שלי בעצמי אז זאת הבחירה שלי מה אני קונה ומה אני לובשת. אני אלבש את מה שאני אוהבת". אמה מרוויחה משכורת של 78$ בחודש.


שאמפה בת ה-30 מופיעה בסרטון הרביעי, וחולמת להיות רקדנית מאז ילדותה אך העבודה במפעל, במשמרות ארוכות של ישיבה מול המכונה, מקשה מאד על הגשמת החלום. "כשהייתה ילדה, ראיתי מופע ריקוד שהדהים אותי, ומאותו יום חשבתי שאם אוכל לרקוד כמוהם, אופיע גם אני על הבמה. הבעיה היא שאני עובדת במפעל 6 ימים בשבוע משמונה בבוקר עד שבע בערב, אז אף פעם אין לי זמן להתאמן, אני מגיעה הביתה עייפה ויש עוד מטלות בית, לנקות לסדר. למרות כל המכשולים אני רוצה להמשיך לרקוד" אומרת שאמפה. "אני רוקדת כדי לשכוח את הכאב ואת כאב הלב, ריקוד זה הכול בשבילי, אבל אני עובדת בתעשיית האופנה וזה בלתי אפשרי בשבילנו להגשים את החלומות שלנו אפילו אם יש לנו כאלה" טוענת שאמפה. המשכורת של שאמפה היא 105$ בחודש.

נורבאנו, בת ה-25, שרדה את התמוטטות בניין הרנה פלאזה בו נהרגו 1,135 אנשים ומאז היא מתמודדות עם טראומות וחרדות. בכל זאת היא עדיין ממשיכה לעבוד בתעשיית האופנה. "ניצלתי ממוות בכמה סנטימטרים" אומרת נורבאנו "ראיתי שתי גופות מלפניי, אם הייתי נופלת שמאלה הילדים שלי היו יתומים, אבל איכשהו אללה גרם לי ליפול ימינה" את ילדיה שלחה נורבאנו לגור אצל הוריה בכפר כי לא היה זמן לטפל בהם עקב העבודה הרבה והשעות הארוכות. טראומות הרנה פלאזה מאד נוכחות בחייה של נורבאנו שנאלצת לחוות את הטראומה מחדש כל יום בעבודה. "אני עדיין מפחדת מאסון הרנה פלאזה" היא אומרת. "אני מפחדת להסתכל על התקרה בלילה, אני צריכה להתמודד עם הפחד הזה כל יום כשאני במפעל, מפעלי ייצור הלבשה הם מקום מאד קשה לעבוד בו, כשאני הרבה זמן מול המכונה האגן שלי כואב והזרועות שלי כואבות וקשה לי. ניסיתי להסביר את זה להנהלה, אבל אכפת להם רק מייצור. אם את מייצרת יש לך עבודה, אבל אם את לא יכולה לייצר את מאבדת את העבודה שלך", היא טוענת. נורבאנו מרוויחה 86$ בחודש על עבודתה.


את סדרת הסרטונים התיעודיים חותמת מנהיגת הפועלות נזמה אקטר. נזמה החלה לעבוד בתעשיית האופנה בגיל 11 וכבר בגיל 12 החלה למחות על תנאי העסקה שלה והחלה לפעול בקרב האיגודים המקצועיים. כיום עומדת נזמה בראש איגוד העובדים המונה למעלה מ-70,000 עובדות בתעשיית הטקסטיל וכסניף של איגוד הפועלים העולמי אינדרסטריאול. "כשהייתי בת 11 התחלתי לעבוד במפעל, בגיל 12 כבר פיטרו אותי כי הפגנתי ומחיתי עם העובדים הבוגרים" אומרת נזמה בגאווה. "אני מורדת ואני מנסה לעשות שינוי חברתי. אני נלחמת על הזכויות שלי וזכויות אדם במדינה שלי, השגנו הרבה דברים כמו תשלום משכורות בזמן, תקופת לידה וגם העלינו את שכר המינימום פי 3. כל כך הרבה חופש הגיע מעובדי תעשיית ההלבשה, הנשים העניות ביותר עשו את השינוי הכי גדול בבנגלדש" טוענת נזמה. "המאבק שלנו הוא לא רק במפעל, המאבק שלנו הוא נגד כל החברה הפטריארכלית, מנהלי מפעלים, הבעלים, הממשלה, האבות, האחים והבנים שלנו, המאבק שלנו הוא בכל מקום ולכן אני לא יכולה להיות עייפה, אני צריכה להיות חזקה", מסכמת מנהיגת הפועלים הוותיקה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!