ואני ראיתי ברוש

יו"ר התאחדות התעשיינים, ונשיא הארגונים העסקיים, שרגא ברוש, הכריז בתחילת השבוע על תוכניתו למאבק בתופעת הקשישים העניים. במסגרת התוכנית מציע ברוש לממשלה עסקה מעניינת ביותר שעלותה המוערכת כשלושה מיליארד שקלים בשנה ובמסגרתה תובטח הכנסה מינימאלית של 6000-8000 שקלים בחודש לכל קשיש בישראל. ברוש מציע כי המעסיקים יקחו על עצמם כמחצית ממימון התוכנית על ידי הוספת הפרשה נוספת לביטוח הלאומי בשיעור של 0.35% מהשכר שהם משלמים לעובדיהם. זאת בתנאי שהמדינה תממן מתקציבה את המחצית השניה בסך של כ 1.5 מיליארד שקלים בשנה.

בעוד ששיעור ההפרשה של המעסיקים בישראל לביטוח לאומי עומד על כ-4.9%, הממוצע של נתון זה במדינות ה OECD מתקרב ל 20%. במדינות מסוימות בצפון אירופה מגיעים גם להפרשות חובה של 23%.

הנה ברוש, לבדו

אין ספק שמטרת התוכנית של ברוש ראויה ויש צורך דחוף להעלות את הקשישים בישראל לרף הכנסה המאפשר קיום בכבוד. אין ספק שהממשלה לא עושה מספיק בנושא זה וההצעה שהממשלה מקדמת לפתרון משבר הביטוח הסיעודי נוגעת רק בקצה הקרחון. עם זאת קשה להתעלם מהשאלה מדוע החליטו המעסיקים להכניס את היד לכיס ולעשות צעד כזה? מדוע עכשיו? במסיבת העיתונאים ביום ראשון, בה הכריז ברוש על התוכנית, כבר הופיעו הציניקנים ושאלו האם הוא מתכוון להיכנס לפוליטיקה בבחירות הקרובות? אומנם לא מדובר בתסריט בלתי מתקבל על הדעת, ברוש יכול היה להמתין עם מסיבת העיתונאים עד לקבלת הסכמה לתוכניתו מצד משפחת הכלה, אבל אז היה נאלץ לחלוק את הבמה עם שר האוצר או שר הרווחה. ובכל זאת, ארשה לעצמי להמר שהתשובה לא טמונה בשאיפות הפוליטית של ברוש.

קם הברוש ירוק ורם

אפשר להאמין לדבריו של ברוש במסיבת העיתונאים כי "אין כלכלה בלי חברה" וכי המהלך נולד מתוך תפיסה של אחריות חברתית של המגזר העסקי. ראשי הארגונים העסקיים, חיים בתוך החברה הישראלית, המעסיקים הם בני אנוש שמזהים את המצוקה של דור ההורים ומתקשים לעמוד מול החרפה כשבמדינת ישראל העשירה והמתקדמת 20% מהקשישים חיים מתחת לקו העוני ונאלצים לבחור בין תרופות לאוכל. אין ספק שהמרכיב הזה הוא חלק מההחלטה ומאיחוד השורות שהציגו ראשי המגזר העסקי שנעמדו מאחוריה. הרעיון של אחריות תאגידית, במסגרתו חברות מחזירות חלק מרווחיהן לקהילה תופס יותר ויותר שביתה בציבוריות הישראלית. אומנם ישראל מפגרת בנושא זה ביחס למדינות המערב שם נהוג שהחברות מפנות 1% מהכנסותיהן לתרומה לקהילה, בישראל חברות מעטות מגיעות לרף הזה או עוברות אותו כשאת טבלת החברות התורמות בישראל מובילים הבנקים וחברות הביטוח.

ב-1997 המדינה לקחה על עצמה את חלקם של המעסיקים במס הבריאות. מומחים מעריכים את שווי ביטול המס המקביל בכ-2.7 מיליארד שקלים בכל שנה לטובת המעסיקים

אל מול פני הסערה

ובכל זאת, מבלי להפחית בחשיבות הצעד עליו הכריז נשיא הארגונים העסקיים ומבלי חלילה לפקפק בטוהר כוונותיו, יש אולי הסבר נוסף מדוע החליטו המעסיקים להכניס יד לכיס דווקא עכשיו. כדי להבין אותה צריך לחזור 31 שנים אחורה.

בין השנים 1996-1986 הובילו ממשלות ישראל סדרה של מהלכים שנועדו להוזיל את עלויות העבודה למעסיקים על מנת לקדם העלאה של שיעורי התעסוקה. במסגרת המהלכים הללו הופחתו הפרשות המעסיקים לביטוח לאומי מ 15.35% מהשכר בשנת 1986 לרמה של 4.93% בשנת 1997. רמה נמוכה שנשמרת עד היום. זאת על אף שאחוז האבטלה בשנים האחרונות נמצא בשפל ואולי כבר אין צורך במדיניות הנלחמת על הורדת שיעורי האבטלה.

זוג קשישות והמטפלות שלהן. ארכיון (צילום: מרים אלטסר/ פלאש 90)

בשנת 1994, עת חוקק חוק בריאות ממלכתית שהוציא את קופות החולים מידי ארגוני העובדים, חילקה הממשלה את מס הבריאות בין העובדים למעסיקים. העובדים שילמו בין 3%-5% משכרם כמס בריאות והמעסיקים שילמו 'מס מקביל' בשיעור דומה. ב-1996 הוביל שר הבריאות דאז, צחי הנגבי, מהלך לביטול מס המעסיקים. הנגבי קיבל רוח גבית מפקידי האוצר שלא אהבו את העובדה שיש מס הקבוע בחוק וצבוע למטרה מיוחדת. חוסר גמישות בניהול תקציב המדינה קראו לזה אז. ב-1997 חתם מחליפו של הנגבי, שר הבריאות יהושע מצא, על ביטול המס המקביל. המדינה לקחה על עצמה את חלקם של המעסיקים. שני עשורים לאחר מכן, ב-2015 אמד מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' ארנון אפק, את שווי ביטול המס המקביל בכ-2.7 מיליארד שקלים בכל שנה.  

במסמך של מכון המחקר של הכנסת שעסק בסוגיית שיעורי ההפרשה של המעסיקים לביטוח לאומי ומדיניות הפחת עלויות העבודה נכתב כי "עד היום לא נעשה בישראל מחקר אמפירי ולא נבדקה השפעתה בפועל של מדיניות הפחתת עלות העבודה. כתוצאה מכך קשה להסיק מסקנות על תרומתה של המדיניות להשגת יציבות מחירים, להגדלת כושר הייצוא, או לעידוד היקפי התעסוקה. מאידך, ניתן לראות כי מדיניות הפחתת עלות העבודה שינתה את המבנה המימוני של מערכת הביטוח הסוציאלי בישראל – המוסד לביטוח לאומי ומערכת הבריאות."

בין ההשלכות של מדיניות זו מונים חוקרי המכון המחקר של הכנסת את הגדלת היכולת של הממשלה לבצע קיצוצים במערכת הביטוח הסוציאלי, צמצום האופי הביטוחי של המערכת הסוציאלית והפיכתה למערך סעד וביטול עצמאותה התקציבית של מערכת הבריאות.

כך נוצר המצב שנטל תשלומי הביטוח הלאומי המוטל על המעסיקים בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי ובמקביל מערכות הרווחה והביטוח הסוציאלי בישראל נמצאות בשפל וסכנת הגירעון האקטוארי של הביטוח הלאומי מהלכת אימים על אזרחי ישראל.

לשם השוואה, בעוד ששיעור ההפרשה של המעסיקים בישראל לביטוח לאומי עומד על כ-4.9%, הממוצע של נתון זה במדינות ה OECD מתקרב ל 20%. במדינות מסוימות בצפון אירופה מגיעים גם להפרשות חובה של 23%.

יו"ר התאחדות התעשיינים שרגא ברוש במסיבת העיתונאים "המעסיקים מתגייסים", היום 26 בנובמבר (צילום: עמר כהן)


על צידו נטה הברוש

תוצאותיה של מדיניות זו ומהלכים נוספים שביצעה הממשלה (הקיצוץ בקצבאות ב 2003) התנקזו לשורה של מאבקים ציבוריים בשנת 2017. מצבם המחפיר של הקשישים, קריסת מערך הביטוחים הסיעודיים, השחיקה בקצבאות הנכים ועוד. בשנתיים האחרונות התרבו הדיונים על מצבו האקטוארי של הביטוח הלאומי. הנבירה של ארגונים אזרחיים בנושאים הללו, החלה להעלות את השאלה, כיצד נשחקה מערכת הרווחה הישראלית עד דק? אומנם לא כל החיצים מופנים אל המעסיקים, אבל במקומות מסויימים ההשוואה הזו עולה. כוונת הממשלה להוריד שוב את מס החברות לאחר שירד מרמה של 26.5% לרמה של 24% (וצפויה ירידה נוספת ל-23%) עלולה לעורר זעם בציבור שלא מבין כיצד מדינת ישראל העשירה מתעללת בחלשים ומיטיבה עם החזקים.

ברוש ונציגי הארגונים העסקיים השונים, מגיעים תדיר לישיבות בועדת הכלכלה ובועדת הכספים. הם מחזיקים ססמוגרף רגיש ביותר להלכי רוח מן הסוג הזה שמגיע גם למסדרונות הכנסת. ייתכן, שבנוסף לדאגה הכנה והאמיתית של המעסיקים לאופיה של החברה הישראלית, יש פה גם ניסיון להקדים תרופה למכה. התנדבות להעלות את הפרשות המעסיקים ב 0.35% שתלווה בדעת קהל אוהדת למגזר העסקי הנדיב והאחראי עשויה אולי למנוע העלה כפויה בשיעור משמעותי בהרבה.