לכל יום יש את האווירה שלו והפעם קמתי בתחושת בטן שהגיע הזמן שאבקר בבועיינה-ניג'ידאת. כהרגלי בקודש הצטיידתי ב-200 גרם גרעינים מהפיצוחייה האהובה עלי בעיר, בדקתי מראש את זמני האוטובוסים להלוך ולחזור והתלבטתי מה בדיוק עלי ללבוש, ביגוד חם או קר? כי עדיין חום בנובמבר מצד אחד ושעון חורף ושקיעה מוקדמת מצד שני, זה עסק מתעתע..

  • חשוב להכיר – בועיינה ונוג'ידאת הם שני כפרים שונים שב-1987 אוחדו להיות מועצה מקומית אחת. את בועיינה מייצגת קבוצת הפועל שמשחקת בליגה ב' צפון א' ואת נוג'ידאת מייצגת קבוצת מכבי אחמד נוג'ידאת שמשחק בליגה ב' צפון ב'. אבל אל דאגה, יש להם מחלקת נוער משותפת.

אחרי שבע דקות של המתנה בתחנה הגיע האוטובוס המיוחל, קו 437 ישיר מטבריה לבועיינה-נוגי'דאת. הנהג האדיב מכפר עוזייר בדק בסבלנות מה הקוד שעליי לשלם עבור הנסיעה, בינתיים התיישבתי לידו והסביר לי את החוקיות המעניינת של התחנות – נוגידאת 1, נוג'ידאת 2 בויינה 1 וכו'.. כשהגענו לתחנת בועיינה 3 הוא קרא לי והראה לי בדיוק איפה נמצא המגרש.

אחרי כמה רגעים של שיטוט בכפר הגעתי למועדון לקשיש שם על הדלת הייתה מודעה שביום רביעי נוסעים לחמת גדר, נזכרתי שלא הייתי שם מלא זמן וזה גם הזכיר לי שלא הבאתי איתי מים. למזלי פגשתי בשני אנשים שהלכו עם בקבוק קולה בשקית ובזכותם מצאתי מכולת ביתית חבויה שציידה אותי בבקבוק מים קרים מהחלק האחורי של המקרר.

עם מים קרים ושקית הגרעינים, הרגשתי מוכן ומזומן להיכנס למגרש הכדורגל המקומי, בכניסה לאצטדיון פגשתי את ווהאיל וחסן, ווהאיל בן 19 סיים י"ב ועובד במפעל בכפר, חסן בכיתה ו' ואוהד שרוף של הפועל בועיינה המקומית. "הולך להיות היום מלחמה" ווהאיל אומר לי "בני כאבול רוצים לעלות ליגה, אבל אנחנו לא ניתן להם", חסן  הוסיף שמבחינתו זה הסופר קלאסיקו של ליגה ב' צפון א'. אני רק מקווה בלב שיהיה שוב את ההמנון של ליגת האלופות כמו בכפר כנא.

השחקנים עלו לכר הדשא ועוד רגע שריקת הפתיחה, יציע הבטון מלא באנשים ובגרעינים על הרצפה, יושבים ביחד נשים וגברים וגם אנשים שהעדיפו לצפות מהגבעה מחוץ לחומות. למרות שמדובר בליגה ב', העידוד שווה לחלוטין למשחק עונה בליגה לאומית. 100 אוהדים מכאבול עוד נשמעו בהתחלה אבל נחלשו כמו הקבוצה שלהם.

ניסיתי ללמוד כמה שירים של אוהדי בועיינה ואז גיליתי שנגמרה לי הבטרייה בפלאפון, אז הלכתי להטעין בחדר של מג'די האחראי על המגרש, איתו ביליתי את המחצית השנייה. בזמן שהוא שופך את הקפה לכוס עם עיטורי זהב מתקלף, הוא גילה לי שאנחנו בעיצומו של רגע היסטורי, מכיוון שזה המשחק הביתי השני בסך הכל של בועיינה ב-19 שנה האחרונות ושהמגרש שהיה מושבת, נפתח מחדש שבועיים קודם במשחק ההפסד לכאוכב.

מעלינו במרפסת עמדו שדרי המשחק מתוכנית הרדיו "שירים ושערים" בערבית וסחפו אותנו בהתלהבות בה שידרו, מדי פעם מג'די קרא לאחד מהם ותיקן אותו על שמות השחקנים, באיזו עמדה הם ובני כמה. במחצית השנייה ישבתי עם מג'די מאחורי פרדי השוער של בועיינה, ראיתי בעיטה שהגיעה למשקוף והמשכתי לאחוז בכוס הקפה שבינתיים התייבש, תוך כדי שקענו בשיחה מעניינת על כפר ועל חוזק הקבוצות בליגה.

קפה אצל מג'די. צילום: צור רוזנצויג

במשחק בועיינה ניצחה 0:1 מגול של מספר 10 מוחמד חמודה במחצית הראשונה, בני כאבול שעוד פינטזו על שיוויון נפרדו לשלום מהמאמן שלהם ומהקפטן בשבוע שאחר כך.

עם שריקת הסיום התחלתי לרוץ לאוטובוס כי פחדתי שאפספס אותו, כמעט התעלפתי מהריצה בעלייה לתחנת האוטובוס שבאמצע שלה וואהיל צפר לי מהאוטו הנוסע ובקש שאלווה אישה מבוגרת שצריכה להגיע לכפר כנא, יחד צעדנו בכפר, אחרי כמה דקות היא ויתרה על התענוג של לנסות לדבר איתי. בינתיים פגשתי את עלי, יליד ותושב הכפר אחרי שעדכנתי אותו שהקבוצה ניצחה סיפר לי שהוא בדרך לטבריה לקחת את המונית שהוא נוהג בה בסופי שבוע. ושוב הקארמה לטובתי, האוטובוס קו 24 הגיע ומסתבר שהיו פקקים בנסיעה שלו אל הכפר אז הוא הגיע באיחור, יותר מזל משכל, האוטובוס לקח אותנו לצומת גולני ומשם המשכנו בקו 959 האהוב עליי. ישבתי ליד החלון ונזכרתי כמה נחמד היה מג'די ושבכלל לא אמרתי לו שלום אחרי שעזר לי להטעין את הטלפון.. טלפון?? שיט, שכחתי אצלו את המטען.. מקווה שהוא ישמור לי אותו לביקור הבא.