דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דעות

דעות / יש פרטנרים: על הדרך החדשה-ישנה שעשויה לסיים את הסכסוך

יוזמת "שתי מדינות - מולדת אחת" מנסה לתת עומק לאפשרות לפיוס עמוק בין העמים דרך שתי מדינות לאום, ישראל ופלסטין, עם מרחב שיאפשר ליהודים לחיות בשטח הפלסטיני ולהיפך | לא מדובר במהלך קל, אך הוא הסיכוי האמיתי שלנו לחיות כאן בשלום ובבטחה

פלסטיני בסמוך לגרפיטי על גדר ההפרדה (צילום: שרון פרי / פלאש 90).
פלסטיני בסמוך לגרפיטי על גדר ההפרדה (צילום: שרון פרי / פלאש 90).
אבי דבוש
אבי דבוש
כותב אורח
צרו קשר עם המערכת:

יש לי חבר דתי שתמיד אומר לי: "אני נגד 'שלום עכשיו' ונגד 'משיח עכשיו'. שניהם מבטאים קוצר רוח". זה משפט יפה. המציאות אכן מורכבת בהרבה מסיסמאות פוליטיות. ובכל זאת, החלופה ל'שלום עכשיו' היא התבוססות בסטטוס קוו. השאלה העומדת לפתח כולנו, ישראלים שאכפת להם היא: מה רע בסטטוס קוו? האם הוא לא עדיף על נסיון לסיום הסכסוך, שעלול לעורר דובים מרבצם?

אנחנו בעידן שנראה בו, לרוב, שהתשובה היא חיובית. יבואו משמאל אנשי ה"שתי מדינות לשני עמים" ומימין אנשי הסיפוח וה"אף שעל". אנחנו, במרכז, נחזק את המצב הקיים ונמתין ליום שבו נוכל להיפטר מהבעיה הפלסטינית עם חומה גבוהה, גירוש או בריחה איטית של מי שרוצים לחיות במצב בלתי אפשרי (בעיקר בעזה, כמה קילומטרים ממקום מגורי).

ולא מדובר בשאלה ריקה. כאשר שאלו אותי, במערכת הבחירות, בפאנלים וסיורי רחוב "למה שנחזיר שטחים? התחלנו את אוסלו וחטפנו פיגועים. ברק הלך לקמפ דיויד וחטפנו את האינתיפאדה השנייה", חשבתי שמדובר בשאלה נכונה ואמיתית. שאלה, שהתשובה אליה לא יכולה להיות פלקטית ודוגמטית.

התשובה היא שאני מאמין בארץ הזו. גם בשבילי וגם בשביל ילדי, נכדי וניני. אין לי ארץ אחרת, במובן העמוק של המילה. לא רוצה מאה שנים, כמאמר נתניהו, אלא הרבה מעבר. התשובה היא שאני לא רוצה לחיות מאחורי חומות. לחומות יש נטייה מוזרה, הן שומרות ומגנות, ומסמנות קו ברור. אבל הן גם כולאות אותנו. כולאות לנו את המחשבה ואת היכולת להתחבר. גם למי שקשה. גם למי שאויב. התשובה היא כי אין תוחלת לכיבוש מתמשך ואין טעם בקיום שכולו על בסיס כח צבאי. הקללה "על חרבך תחיה" נאמרה לעשו ולא ליעקב. וגם עשו (המזוהה ביהדות עם הנצרות והתרבות המערבית) למד, בדרך הקשה, לוותר על סכסוכים עקובים מדם.

לכן אני רוצה הסכם מדיני. אני רוצה שלום. אני רוצה פתרון לסכסוך. כדי להשיג את כל אלה חייבים להיות פרקטיים. להבין לאן אנחנו חותרים. איך המצב הזה יראה? איך הוא יתן לכולנו, ישראלים ופלסטינים, יותר בטחון ולא פחות, לטווח ארוך? איך הוא יאפשר לכולנו לשגשג במזרח התיכון ולחבר תרבות לתרבות? איך הוא ישמור על הביטוי הלאומי הייחודי שלנו?

לפני 70 שנה עברה באו"ם ההחלטה בדבר חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום ריבוניות ודמוקרטיות. הטרגדיות שהתרחשו אחר כך נוטות להשכיח מאיתנו שההנהגה היהודית בארץ ישראל הכירה בזכותם של הפלסטינים למדינה ממערב לירדן. חשוב יותר להזכיר שבבסיס ההצעה עמדה בנוסף להכרה ההדדית בזכויות היהודים והפלסטינים למדינת לאום, גם הזיקה ההדדית לכל הארץ, הסדרים מיוחדים למקומות הקדושים, מוסדות כלכליים משותפים לניהול משק משגשג לטובת שתי המדינות והבטחת זכויות מיעוט מלאות למיעוט פלסטיני במדינה היהודית ולמיעוט יהודי במדינה הפלסטינית.

יוזמת "שתי מדינות- מולדת אחת" מנסה לענות על כל אלה. באומץ. בחדשנות. ביצירתיות. גילוי נאות: אני חלק מן היוזמה מתחילתה. היא יוזמה שמבינה לעומק שאנחנו אנשים, כפרטים וכקהילות ועמים, המחוברים לרגש. רגשות דתיים ולאומיים הם חלק משמעותי מחיי הנפש של יהודים ושל פלסטינים. אי אפשר לזלזל ברגש שהביא את משפחתי להגיע מלוב ומסוריה לישראל, מתוך מחשבה על ירושלים, חברון, בית לחם ושכם, ולא ברגש שמטפח געגועים פלסטיניים ליפו, חיפה, מג'דל ולוד. היא ההשלמה, או החלופה, לתפישת "שתי מדינות – חצי מולדת" שלא מצליחה להגיע לכדי השלמה.

היוזמה מנסה לתת עומק לאפשרות לפיוס עמוק בין העמים ומענה לאומי לרגש הכפול: שתי מדינות לאום, ישראל ופלסטין, עם מרחב פתוח או חצי – פתוח, שיאפשר ליהודים לחיות בשטח הפלסטיני ולהיפך. בפרשת השבוע, "תולדות", מסופר על התאומים, עשו ויעקב, המתרוצצים בבטן רבקה. זה בועט לכאן וזה בועט לכאן. האתגר הישראלי – פלסטיני מחייב את התאומים המעורבבים הללו, ישראל ופלסטין, לפתור את הסכסוך לעומק ולאפשר חיים משותפים במרחב הקטן והאהוב שלנו.

חייבים לומר באופן ברור: מדינה פלסטינית עצמאית היא אינטרס ישראלי מובהק. ישות בעלת אחריות על המרחב, שתאפשר ביטוי רגשי ומעשי לסנטימנטים הלאומיים הפלסטיניים. חייבים לומר באופן ברור: מולדת משותפת, מרחב עם יכולת מעבר ומגורים, הוא אינטרס ישראלי מובהק. הוא יאפשר למי שכיום מתנחלים, בכח הצבא שלנו, להיות תושבים במרחב פלסטיני. הוא יאפשר לנו נפרדות, עם מרחבים משותפים ויכולת שגשוג זה לצד זה.

לא מדובר במהלך קל. הוא חייב להשיג לכולנו בטחון ושגשוג תרבותי וכלכלי. הוא מסוכן, אבל, גם מלא הזדמנויות. הוא הסיכוי האמיתי שלנו לחיות כאן מאות רבות של שנים, בשקט ובבטחה. ביום שלישי שעבר התקיים הכנס השנתי של "שתי מדינות – מולדת אחת". בהשתתפות של למעלה מ-300 אנשים תחת הכותרת "ממבוי סתום לפריצת דרך". בכנס גם הוכרז שינוי שם התנועה ל'ארץ לכולם', שם שמבטא את הפתרון בדרך של שיתוף פעולה ולא של הפרדה. אני מאמין שיש פרטנרים ושיש דרך חדשה-ישנה שאפשר ללכת בה ביחד.

**

אבי דבוש הוא ממיסדי מועצת הנגב והוצב במקום השמיני ברשימת מרצ לכנסת ה-20.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!