מתוך ערפל אלפי שעות השעמום שחוויתי כתלמיד במערכת החינוך, ישנם מספר רגעים מצומצמים שנחרטו בזיכרוני לחיוב. אחד מהם היה בכיתה י"א בשיעור ספרות. המורה טלי לימדה אותנו ביאליק ובמקום לתת לנו לשנן את הפרשנויות המקובלות היא השמיעה לנו שיר מולחן של ביאליק וסיפרה בכנות עד כמה היא אוהבת אותו. ואז היא השמיעה את אותו השיר רק הפעם בביצוע אחר. ועוד פעם את השיר רק הפעם בלחן אחר. ועוד לחן.

אהבתי את השיעור הזה. פתאום המורה הביאה משהו אישי שלה שבאמת מרגש אותה. פתאום כל הכיתה המנומנמת מאזינה ביחד לשיר. והשיר, יא אללה איזה שיר.

השבוע צוינו ארבע שנים ללכתו של אריק איינשטיין. יש הופעות מחווה, ויש סדרת דוקו חדשה, ויש סיורים בת"א בעקבות חייו ושיריו. יש הרבה דברים. התוספת הקטנה שלי היא כמה מילים על שיר אחד שלו.

"העניין היה עבודה משותפת שלי עם אריק על אלבום חדש" סיפר לי מיקי גבריאלוב. "במהלך העבודה נתקלנו בספר שירים של ביאליק, לא הכרתי את הלחנים הקודמים ולכן לא הייתה לי אינדיקציה ולא התמודדות רוחנית עם היצירות האלו. וכך בתהליך קצר יחסית, מאתגר ומהנה נולד הלחן החדש שלי ל'הכניסיני תחת כנפך'."

הכניסיני תחת כנפך. אחד משירי הנצח שצוחקים על הזמן ומשאירים אבק ללהיטים שבאים והולכים. אחד השירים המולחנים והמבוצעים ביותר בעברית שזכה ללמעלה מתריסר לחנים (!) ועשרות ביצועים של אמנים שונים. ומכולם, הלחן של מיקי גבריאלוב, בביצוע של אריק איינשטיין היה המועדף על טלי המורה לספרות ומשם התגלגל להיות המועדף גם עליי.

השיר/תפילה/תחינה הזה נכתב לפני המון שנים. 1905. המשורר הלאומי עוד לא היה לאומי ואמנם קיווה מאוד להיות משורר גדול אבל בינתיים גם נתן שיעורים בחדר לילדים באודסה בשביל להשלים פרנסה.

על אף הפופולריות הרבה לה הוא זכה וזוכה 'הכניסיני תחת כנפך' הוא לא שיר קל לעיכול בשום צורה. הוא מאוד אישי. מאוד כואב. שיר של אדם נזקק, אולי אפילו שבור. יש בו כנראה משהו אנושי שכל אחד יכול להזדהות איתו באיזשהו מקום, גם מבעד לדורות ולזמנים. ביאליק כתב את השיר בגיל 32. שנתיים קודם, ב-1903, נסע לקישינב לאחר הפוגרומים המחרידים וכתב את שיריו הקשים כל כך, פואמות התוכחה הנוקבות –  'על השחיטה' (נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן) אותה הוא כתב מיד לאחר ששמע על המאורעות המזעזעות ו-'בעיר ההריגה' (הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט) אשר נכתבה לאחר ביקורו בקישיניב ובה הוא מעז לכתוב בגוף ראשון כאלוהים.

המילים של שני השירים הענקיים הללו נחקקו בלבבותיהם של צעירים רבים. אנשים נפגשו וקראו ביחד את המילים מלאות הרבדים, הרמזים וההקשרים של ביאליק. הרצל בעצמו ציטט את ביאליק במכתב תנחומים ששלח לוועד יהודי קישינב. יהודים ברוסיה שקראו את השירים האלו החליטו להתארגן ובאופן מחתרתי להקים ארגון שמירה עצמאי.

ואז, משירים שמתארים באופן מדויק וכואב להחריד את המצב של העם היהודי בגלות, עבר ביאליק לשיר כאב אישי ופרטי ביותר:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

המשורר שלפני רגע כתב שירי קינה וביקורת שאין כמותם, שביד אמן דייק את הרגע הממשי בו העם היהודי נמצא, פרסם שיר שכל כולו עולמו הפרטי שלו. האם זוהי סתירה? מנבכי נפשו של עם לנבכי נפשו של אדם. ואולי המרחק בין השניים הוא לא גדול כל כך. לכתוב שיר בגוף ראשון יחיד, כאשר כל כך הרבה מתרחש סביב, היה מאוד חריג באותם ימים. ולא סתם גוף ראשון יחיד אלא גוף ראשון יחיד, בודד, עזוב ועצוב. בלי נעורים, בלי אהבה, בלי דבר. לא בכדי הרבה פירשו את השיר כשיר שמתאר את מצבו של העם היהודי בנקודה זו בהיסטוריה. ביאליק מצידו אף פעם לא פירש, אולי הוא כתב את השיר לאשתו, אולי לאהובתו ואולי לאומתו. מה שבטוח הוא שבשיר הזה, על מילותיו, זהות מחברו והנקודה בזמן בה הוא התפרסם היתה מהפכנות. אפשר אולי לקרוא לה מהפכנות אינטימית. מעמדו של ביאליק הלך והתגבר. כל מילה חדשה שיצאה תחת ידו זכתה לתשומת לב וציפייה אדירה.

בשנה שבין פרעות קישיניב ב-1903 לשנה שבה 'הכניסני תחת כנפך' פורסם ב-1905 התרחשו עוד שני מאורעות היסטוריים לעמנו. 1904 הביאה איתה כוחות מנוגדים. מצד אחד חורבן: הרצל, המנהיג הגדול, מבשר הציונות, נפטר. המוני יהודים מתאבלים עליו כעל בן משפחה או חבר קרוב. החשש הכבד הוא שהמהפכה הציונית שהוא החל בה תגווע יחד איתו ותעלם ללא אביה. ומצד שני תקומה: העליה השניה. המוני צעירים בוחרים לעזוב את בתיהם הנוחים באירופה ועולים לארץ ישראל הרחוקה לבנות ולהיבנות. בהעדרו של הרצל, משמעותו הסמלית של ביאליק גוברת. כל שיר חדש, כל נאום, כל הופעה ציבורית שלו – התקבלו בצימאון אדיר. כשהוא הגיע לארץ לביקור ראשון ב-1909 קיבלו אותו כמו כוכב רוק. כשעלה סוף סוף לארץ, ב-1924, כאדם שבע ימים בן 50 הוא קיבל בית נהדר במיקום מושלם ליד העירייה ורחוב שלם על שמו. עוד בטרם התקבע הכינוי 'המשורר הלאומי' ביאליק מתקרא 'משורר התחייה' ו-'מלך היהודים'. לא פחות.

וכך, 'הכניסיני תחת כנפך' מתחיל לזכות ללחנים. ישנם ביצועים שאנו יודעים עליהם החל מ-1916 ואילך, ביצוע על גבי ביצוע לאורך השנים, כמו שכבות ארכיאולוגיות אחת על גבי השניה, כך שכיום כבר לא יודעים מי היה המלחין הראשון וזכינו לכותרת הלא מפוענחת "לחן עממי".  רשימת שמות המבצעים (על פי לחנים שונים) ארוכה ומגוונת ביותר ולהלן רק כמה דוגמאות: מנחמה הנדל בביצוע הקלאסי ועד הפרויקט של רביבו, מריטה בביצוע מדהים עם קול שופר בלתי נשכח בפתיחה ועד רן דנקנר ב"דני הוליווד', ממרים טוקאן בביצוע בערבית ועברית ועד יהורם גאון, משלישיית המעפיל ועד ביצוע מקסים של דוד לביא בכוכב נולד, מיואב יצחק ועד אסתר עופרים ועוד ועוד. נראה כאילו השיר הזה חוצה זמנים ומגזרים וכולם מבקשים לגעת בו.

סוד קסמו של 'הכנסיני תחת כנפך' נותר לא מפוענח. מלבד שירים יצאה גם הצגה, נכתב ספר, נבנו שני פסלים ופורסם בול – כולם תחת השם 'הכניסיני תחת כנפך'. כנראה שיש משהו במילים האלו. בשנים האחרונות זכיתי להדריך במוזיאון בית ביאליק בתל אביב (כן כן, ברחוב ביאליק, במיקום הנהדר ליד העירייה הישנה). בסוף אחת ההדרכות ניגשה אליי אישה בת 70 בערך וסיפרה לי בהתרגשות כמה אהבה תמיד את 'הכניסיני תחת כנפך' בביצוע של אריק איינשטיין. אמרתי לה שאני מרגיש בדיוק את אותו הדבר והחלטנו לסיים את המפגש בהאזנה לשיר. הקול החם של אריק, הלחן הרגיש של מיקי פוגשים באופן מדהים את המילים הפצועות של חיים נחמן. החיבור הזה שהיה שם לרגע אחד ביננו – נראה לי שעבורו היה שווה כל המאמץ של הענקים האלה.