פרק א׳ – פגישה ראשונה

לפני כעשר שנים — דומני שהדבר היה באחד מימי מאי או יוני 2006, על כל פנים, זמן לא רב קודם שפרצה מלחמת לבנון השנייה — השיגה אותי שיחת טלפון בלתי צפויה. אשה דוברת אנגלית במבטא אמריקאי שאין לטעות בו, שהציגה את עצמה כמזכירת הקונסוליה של ארצות הברית בירושלים, שאלה אם אני פנוי לשיחה עם כבוד הקונסול הכללי.

בזמן המועט שחלף בהמתנה לקונסול, עד שיעלה על הקו, לא הצלחתי לפענח את פשר הפּנייה התמוהה הזאת. קשריי המזעריים עם ארצות הברית של אמריקה, שהסתכמו בקבלת ויזת תייר, התנהלו בשעתו מול לבלריו אטומי המבע של השירות הקונסולרי ברחוב הירקון על חוף ימה של תל אביב, ולכן לא ידעתי מה לי ולמשלחת הדיפלומטית העצמאית שלהם, זו היושבת בירושלים וכפי שיודעי דבר לחשו על אוזני לא אחת, אינה אלא השגרירות האמריקאית דה־פקטו לרָשות הפלסטינית. הקונסול הכללי, הוסיפו חבריי העלומים כממתיקי סוד, הוא לאמתו של דבר ראש שלוחת הסי־אַיי־אֵיי במזרח התיכון, הפּקיד האחראי למכלול המגעים, הגלויים והחשאיים כאחד, בין ישראל ובין הפלסטינים.

"מדבר ג'ק ווֹלָאס", אמר האיש מעבר לקו ואחר כך העיר כלאחר יד, "בן דודך, בנו של הדוד יצחק מווילמינגטון, דלאוור".

"יענקל'ה וָאלֵעס!" כמעט שלא יכולתי לכבוש את קריאת ההפתעה שהשתחררה מפי.

"אני הוא ולא אחר", ענני הקונסול הכללי של ארצות הברית בירושלים, ובת צחוק קלה נשרכה אחר תשובתו.

הדוד יצחק היה אחיה האהוב של אמי ברכה. היא הייתה בת תשע בקירוב כשיצחוק'ל, בן הזקונים של סבי ר' אברהם הלוי וואלעס ז"ל ושל סבתי מרת חנה ע"ה, הגיח אל אוויר העולם. בבית, שקוֹל המונם של שמונה ילדים וילדות לא פסק בו לא ביום ולא בלילה, הייתה ברכה'לה, הילדה שלה שתי צמות שטֶניות ומבט נוקב, זו שלמעשה גידלה אותו, ונפשות שני הילדים נקשרו לאהבה זו בזו.

סבא וסבתא היו מבני היישוב הישן של עיר הקודש ת"ו ותושבי בתי אונגרין, מעוז כולל "שומרי החומות" שמתוכו צמחו לימים אנשי נטורי קרתא. השניים היו יחסנים, בנים למשפחות עתיקות וגאות שמבין סבך הפֹּארות של אילנות יוחסיהם הציצו שמות אראלים ותרשישים. אבל תפארת העבר המלכותי והדרו לא יכלו לחפות על ההווה המרושש והירוד של השניים. סבא, גבר שברירי וחולני, היה בעל חנות מכולת קטנה למוצרי מזון בסיסיים בלב השוק של מאה שערים, ובלילות נמנה עם שורות ה"חברה קדישא גחש"א דמקהלות הפרושים" ויצא לפחות פעם בשבוע כראש דגל למסע הלוויה רגלי להר הזיתים. באחד מלילות החורף הירושלמי, בשובו מ"השדה", לקה בשבץ, וכעשר שנים היה מוטל משותק ואילם בביתו עד שהשיב את נשמתו לבעל הנשמות.

זמן לא רב לאחר מותו של סבא החליט יצחק, בבת עינה של סבתא, להיחלץ מהבית המט לנפול בבתי אונגרין ומן המצוקה הכלכלית ששררה בארץ ישראל בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, וכאחותו וכאחיו לפניו וכרבים מבני היישוב הישן קם יום אחד ושׂם פניו לאמריקה בתקווה למצוא שם את מזלו. הוא התגלגל לווילמינגטון, דלוואר, פתח שם אִטליז לבשר כשר, נשא לו לאשה צעירה יהודייה ששמה קוני והוליד עמה בת בכורה, עליזה שמה.

נסיעתו של יצחוק'ל הֵסֵבה אמנם צער רב לסבתא, אבל למרות עגמת הנפש היא החליטה לא לוותר ולקיים בכל מאודה את הקשר העמוק שהיה לה עם בנה, על אף המרחק. אלא שלהוותה סבתא לא ידעה קרוא וכתוב. שני הגברים ששלטו בחייה — תחילה אביה ר' אליעזר דוד הכהן, "סופרו" של הקונסול האוסטרו־הונגרי, ולאחר מכן בעלה, שלא נחלץ מעולם מאחיזת אביו, המרפא הפלאי ר' משה יוליס — מנעו ממנה לקנות דעת והעדיפו שתישאר אנאלפביתית. עכשיו, לאחר שלא היו עוד בין החיים, והיא הייתה חופשית לעשות ככל העולה על רוחה, פרצה סבתא את החומות שהללו הגביהו סביבה ולימדה את עצמה קרוא וכתוב כדי שתוכל להתכתב בחופשיות עם בן הזקונים האהוב, מבלי שתיאלץ לחשוף בפני אלה שיסייעו לה בהתכתבות את הרגשות שטיפחה כלפיו.

פרשת הלימוד העצמי של סבתא חנה היא אֶפּופֵּיאה רבת־הוד, שמעידים עליה טיוטות המכתבים ודפי האימונים המצויים בידי, דפים מרובבים בכתמי דיו ובכתב זוויתני, שהעקבות של חריטות ציפורן הפלדה עדיין ניכרות בהם, אבל לא כאן המקום להרחיב עליה את הדיבור.

מדי שבוע, במוצאי שבת, הייתה סבתא כותבת את מכתבה השבועי לבנה, ומנגד, תמידים כסדרם, הגיעו מווילמינגטון מכתביו השבועיים, המחאה חודשית שאִפשרה לה לחיות בכבוד, חבילות מזון ובגדים שהיו לה למשיבת נפש בתקופת הצנע, "ימי דבֹ יוסף" בלשונה, וצרורות של עיתוני יידיש, רובם ככולם גיליונות פֿאָרווערטס ודער אַמריקאַנער, שסבתא קראה בהם בתשוקה ובשקידה והוסיפה דעת והִרבתה חכמה, ויָתר על כן, התענגה על סיפורי יצחק בשביס־זינגר ונעשתה בקיאה בסוגיות המורכבות של המלחמה הקרה, פצצת האטום ומשפטם של בני הזוג רוזנברג.

בשנת 1957, כשהדוור תחב מתחת לדלת חדרהּ איגרת דואר אוויר תכלכלה המעוטרת בבול הנושא את זיו האיקונין של ג'ורג' וושינגטון, איגרת שבן זקוניה בישר לה בה על הולדת בנו, בן זכר, אח לעליזה, לא היה קץ לאושרה. היא האמינה וקיוותה שהרך הנולד ייקרא אברהם על שם סבו, אבל תוך כדי קריאת האיגרת, שהגיעה כעבור עשרה ימים, לאחר הברית של הרך הנימול, כבשה סבתא חנה אנחה וניגבה דמעה. שמו בישראל נקרא יעקב. באיגרת השלישית תירץ יצחק את החלטתו בכך שביקש, כאבות האומה, ליצור שושלת שראשיתה באביו אברהם, המשכה בו, ביצחק, ועתה הגיע תור יעקב. "וליעקב יהיו, אי"ה, כמו ליעקב אבינו, שנים עשר בנים, כמניין שבטי ישראל". נבואת דודי לא נתקיימה, וככל הידוע לי ג'ק וולאס לא נשא לו אשה וגם לא העמיד צאצאים.

יענקל'ה הנ"ל היה בחיר נכדיה של סבתא, משׂושׂ לבה ובבת עינה. שלל תצלומיו הוצבו לראווה על הקומודה ודחקו הצדה את כל יתר הצאצאים, ואת גודל מפעלותיו ואת רוב מעלליו ומופתיו נהגה לחלוק עם החלבן, עם השכנות ואפילו עם החובש שבא לעתים מזומנות להזריק לה סמי רפואה.

אמא ויצחק המשיכו להתכתב ביניהם גם לאחר מות אמם. יענקל'ה, שכבר מזמן חדלו לקרוא לו כך, ומעתה הוסב שמו לג'ייקוב, הלך מחיִל אל חיִל. הוא נסע לקונטיקט כדי ללמוד בוֶוזליאן יוניברסיטי, ובגמר לימודיו התקבל לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס היוקרתית בבולטימור והשתלם שם ביחסים בין־לאומיים, וכפי שרָמז דוֹד יצחק באחד ממכתביו לאמא, בנו אף החל להתוודע לרשות.

כצפוי, לאחר מות אמא, הלכו קשריי עם ווילמינגטון והתרופפו במהירות עד שהתנתקו לחלוטין.

והנה הגיעה שיחת הטלפון המפתיעה ממשרדי הקונסוליה של ארצות הברית בירושלים.

לאחר שיחת חולין קצרצרה אמר לי בן דודי שנודע לו שאני, בין שאר עיסוקיי, מדריך סיורי ספרות בירושלים, ושלא יהיה גבול לשמחתו אם אתרצה למשאלתו ואואיל לסייר אתו בעקבות משפחתנו בעיר. "לא ייתכן שאהיה מוצב בירושלים, העיר שאבי נולד בה ובה חיו אבותיו ואבות אבותיו, ולא אראה לפחות פעם אחת היכן הוא ראה לראשונה את אור העולם והיכן עברו עליו ימי ילדותו ועלומיו עד שהפליג מחופי תל אביב אל הארץ המובטחת החדשה".

"ומה שלום דודי?"

"אבא הלך לעולמו לפני שנים אחדות", אמר, ובלי להמתין למילות הניחומים המתבקשות שָאַל אם נוכל להוציא את הסיור מן הכוח אל הפועל ומתי.

קבענו שאמתין לו כשבוע לאחר מכן בשעה עשר ומחצה לפני הצהריים בפינת הרחובות שבטי ישראל והחומה השלישית. "זה ממש מול הדירה של סבתא שלנו בבתי אונגרין שברכה ויצחק גדלו בה", אמרתי. "אני מכיר את המקום היטב", מיהר ג'ק להשיב, "אני עובר שם לפחות פעם בשבוע. פחות מאלף רגל מהקונסוליה שלנו בדרך שכם". אלה שכל רז לא אניס להם, שחלקתי אִתם את דבר שיחת הטלפון, הביאו לידיעתי כי ג'ק וולאס הוא ציפור המקננת כבר שנים לא מעטות בארצות החום: תחילה בכיסוי של נספח כלכלי בשגרירות ארצו בתל אביב, לאחר מכן כמִשנה לקונסול הכללי בירושלים ועתה כקונסול הכללי עצמו. עוד סיפרו שהוא נמנה עם "הרביעייה היהודית" — מזכירת המדינה מדלן אולברייט, המתאם המיוחד דניס רוס, השגריר מרטין אינדיק ובן דודי — שנשיאי ארצות הברית שולחים פעם אחר פעם למגעים האין־סופיים המתקיימים בחסותם בין הישראלים ובין הפלסטינים.

ביום המיועד השכמתי קום ונסעתי מרמת גן לירושלים כדי להיות בשעה המיועדת ליד גדר הכנסייה הרומנית. בעשר ומחצה בדיוק עצרה במקום ואן שחורה ומהודרת הנושאת לוחיות זיהוי לבנות של הקורפוס הדיפלומטי, ומתוכה קיפץ החוצה גבר צנום, גבה קומה, בעל אף נשרי האופייני למשפחת אמי ובלוריתו החלקה נוטה הצדה. בעקבות הדיפלומט החנוט בחליפת סטייט דיפרטמנט זינק שומר ראש, ככל הנראה איש חֵיל הנחתים, אם לשפוט על פי תסרוקתו ומוצקותו, וליווה אותנו כצל מכאן ואילך. נפלתי, מטפורית בלבד, על צווארו של בן דודי, הקונסול הכללי של ארצות הברית בעיה"ק ירושלם תובב"א, קרי השגריר האמריקאי בממלכתו של אבו מאזן, שחביבותו הייתה מאופקת, עניינית וממוקדת מטרה, והולכתי אותו במשך כשעתיים בנתיבותיה של העיר — .In the footsteps of Isaac and his father Abraham.

נכנסנו לחצר הפנימית של בתי אונגרין ועמדנו מול דלת חדרהּ של סבתא, שעמרם בלוי וחברו אהרן קצנלנבויגן הערו עליה קיתון של שופכין במחאה על כך ששני בניה גילחו את זקנם וקיצצו את פאותיהם, ואם לא די בכך הרי אחיו של יצחק הדוד זכריה למד בסמינר למורים של הרא"ם ליפשיץ. משם שׂמנו פעמינו אל שורת בתי הכיסא שבקצה החצר, מקום שתושבי החצר נפנו לנקביהם גם בלילות סוֹעָה וסער. "יום אחד, לפני עלות השחר, כשאמא שלי לקחה את אבא שלך לשירותים, הם ראו כאן דבע יוצא מאחד התאים", אמרתי לאיש שיחי, והוספתי כי אמא חזרה על זיכרון הילדות המבעית לא אחת ולא שתיים. "מה זה דבע?" שאל הקונסול, ששבילי המוקטעה נהירים לו לא פחות משדרותיה של וושינגטון די־סי, ואף על פי כן לא ידע דבע מהו. "הַאיִינָה", תרגמתי לאנגלית, וג'ק הצטמרר מאימת צחוקו של הצָּבוֹעַ. ליד קוביית האבן שמעל לבור המים סיפרתי לו שכאן ישבה סבתא לעתים מזומנות בשעת בין הערביים ואילפה בינה את חברותיה, שלא ידעו קרוא וכתוב, מכל מה שאיזנה וחיקרה אגב עיוניה המעמיקים בעיתונים ששלח לה בנה מאמריקה: על שיטפון בניו אורלינס ועל רעידת אדמה ב"זוד אמריקא" ועל שלושה גויים שהצליחו לכבוש את פסגת האוורסט, ההר שקצהו נוגע בהדום רגליו של הכביכול.

אחרי השוטטות בבתי אונגרין שׂמנו פנינו למאה שערים כדי להראות לבנו של יצחק היכן עמדה חנות המכולת של סבא. בקִרבת השער הצפוני של השכונה המסוגרת, בקרן הרחובות עין יעקב ובעל התניא, כשמעלינו מתנשאת ישיבת "תורה ויראה" של הפלג הפורש, הקיצוני ביותר, של נטורי קרתא, עצרתי. "מכאן, מהחור העלוב הזה, היה סבא זָן ומלביש את שמונת ילדיו", אמרתי והצבעתי על החנות הראשונה בשורה שתריסי מתכת חלודים היו מוגפים בחזיתה. בעודי מספר לג'ק מעט מהמוצאות את סבא באחרית ימיו, לאחר השבץ, הבחנתי בחסיד תולדות אהרן, המכוּנה בעגה של שוטרי ירושלים "זברה" בזכות הקַפטָן המפוספס פסים שחורים ופסים כסופים, קַפטָן ייחודי המתאפיין בבִטנת אריג כחולה ש"היא עולה", כמאמר השיר, "על כל העדיים". החסיד הצעיר עמד סמוך אלינו וקרא ברוב עיון פשקוויל שהודבק על הקיר שמנגד, ואגלי הדבק עדיין נצצו עליו באור השמש.

"הבחור הזה הוא מן הוואלעסים, בוודאי בן דוד שני שלנו", לחשתי באוזנו של ג'ק שלא גרע עין מן האיש.

"מניין לך?"

"תראה, האף המשפחתי, עצמות הלחיים המשפחתיות, ארשת הפנים האופיינית למשפחה שלנו".

ג'ק גיחך.

"מה דעתך שאגש אליו ופשוט אשאל אותו?"

"או־קיי".

"תסלחו לי, במחילה, האם אתם מן הוואלעסים?" פניתי אליו ביידיש מקומית.

"בוודאי", השיב מיד, "ומי אתם?"

"גם אני מהוואלעסים, וגם הוא", ואגב כך הצבעתי על ג'ק שעמד והתבונן בנו בסקרנות לא מוסתרת.

"על האמריקאי הזה תכף רואים", אמר העבדקן וניגש אל שאר בשרו הרחוק שצץ מאי־שם והושיט לו יד לשלום.

אני הייתי המליץ בינותם, בין ג'ק וולאס, איש המסתורין האמריקאי, ורֶבּ שׂרוֹל־אוֹשֶר, כלומר ר' ישראל אשר וואלעס, שהוא בעל אִטליז כאביו המנוח של איש שיחו, ובשעותיו החופשיות, כמו סבנו המשותף, ראש דגל בחברה קדישא של הפרושים )אף על פי שכבר אביו הצטרף לעדת חסידי תולדות אהרן(. סבנו, של ג'ק ושלי, היה אחיו של סבו של איש שיחנו. וכפי ששיערתי, האיש אכן בן דוד שני לנו.

שעה ארוכה עמדו שלושה בני דודים, שסבא רבא שלהם קבור בהר הזיתים, ושוחחו על עברם המשותף. ההווה המפריד ביניהם ניכר לעין כול — סופר עברי בג'ינס, המאמין למרות הכול בחלום של ישראל ציונית, יהודית, דמוקרטית ושפויה; איש מִמשל אמריקאי בחליפת דיפלומטים, ספק עובד הסטייט דיפרטמנט ספק ראש סוכני הסי־אַי־אֵיי באזור, הנאמן לדגל הכוכבים והפסים שאנגלית היא שפתו היחידה; וחסיד תולדות אהרן בקַפטָן פסים, הרואה במדינת ישראל מרד במלכות שמים ובַגלות מצב טבעי לאדם היהודי, שהיידיש היא לשונו היחידה. והעתיד? מי באמת חכם וידע מה צופן להם בחובו העתיד?

אני חזרתי עוד באותו יום לפנות ערב לשפלת החוף, אל ביתי שברמת גן; ג'ק וולאס חזר לאחר תום שליחותו בירושלים אל וושינגטון די־סי, ומשם שוגר על ידי הנשיא אובמה לתוניס, לכַהן שם כשגריר ארצות הברית. היחיד שנשאר בירושלים ומעולם לא זז ממנה, אפילו לא לרמת בית שמש, הוא שאר בשרנו רֶבּ שׂרוֹל־אוֹשֶר.

הוא שאמר אותו האיש: "אשרי הענווים כי הם ירשו ארץ".