ניק קייב אוהב אותנו. הוא הראה לבי.די.אס מה זה. גם מוריסי בעדנו ממש. ורדיוהד? הם משלנו. פוליטיקאים גאים בהם, אויבינו מתפוצצים מקנאה, רוג'ר ווטרס, שנתו נודדת. כמה נפלא. עכשיו כולם יודעים, ולא רק פה, ניק קייב אוהב אותנו. תתמודדו, אנטישמים.
טוב, האמת היא שרובנו לא ממש מכירים את החבר'ה האלה. בלחץ תוציאו מהם איזה קריפ, וויפינג סונג, ומוריסי זה ההוא עם ההאנג דה די ג'יי. לגאוותנו הלאומית החבוטה זה מספיק. כל הכבוד וגוד סייב דה קווין.

יש קבוצה אחת שהצהרות האהבה האלה מרגשות אותה במיוחד. נקרא להם המערביים.
הם לא בהכרח אשכנזים ולא בהכרח מזרחיים, וגם ככה הם לא מתאימים לשום תבנית של פוליטיקת הזהויות האופנתית. הם לא מעטים כל כך, אבל הם שקופים לחלוטין. הם לא ראויים יותר לתחנת רדיו, והטלוויזיה מתעלמת מהם. הם שק החבטות של פוליטיקאים ואינטלקטואלים מטעם עצמם. הם ההפך הגמור מהטרנדים של המאה ה-21. הם קוראים ספרים והולכים לסינמטקים. הם נושאים עיניים מערבה, מרגישים שייכים לדמוקרטיות שם, בעוד שמדינת ישראל בורחת משם. הם לא בהכרח שמאלנים, חלקם דווקא חושב ימין, חלקם סולד מפוליטיקה. הם פשוט מרגישים קצת בריטים, קצת אזרחי העולם, וקצת גולים בארצם. הם מסומנים כקפוצי ישבן, הם שנואים, הם ה"תל אביב" כשם גנאי, נכנסים להם לאספרסו, לא סופרים אותם. קוראים להם אליטה ישנה, למרות שהם לא ממש אליטה. אליטיזם הוא קללה בישראל, והם מושא הקללות, שרת התרבות מתעבת אותם. והם, דווקא הם, אוהבים את רדיוהד, את מוריסי ואת ניק קייב.

ואותם אנשים מוקצים פעמיים, פעם בתוך ארצם, ופעם נוספת דווקא מצד אנשים שאהבו והעריצו. אלה קיבלו סכין בלב מסאראמאגו, ומרוג'ר ווטרס, מקן לואץ' ומבריאן אינו. ת'רסטון מור, האיש שהוביל את להקת סוניק יות' מחרים אותנו. למי אכפת? אכפת למערביים.
דווקא בתוך ההחרמה הכפולה הזאת, מבית כי אתה לא מספיק ישראלי, ומבחוץ כי אתה יותר מדי ישראלי, באה במפתיע הנחת הזאת.

פתאום מוריסי מנפנף במפתחות העיר תל אביב, וביד אליהו, כן יד אליהו שלנו, ניק קייב מקבל ומעניק אהבה על הבמה, ורדיוהד שומרת חסד נעורים לתל אביב שאהבה אותה לפני כולם. וזאת בשורה נאה לישראל, והצלה אמיתית למערביי ישראל. ניק קייב אוהב אותנו. אפשר לנשום.