1) זה רציני

על פי הערכות שונות הגיעו למעלה מ-10,000 איש להפגנה אמש (שבת) בשדרות רוטשילד בתל-אביב במחאה כנגד השחיתות, כנגד ראש הממשלה וכנגד היועץ המשפטי לממשלה. אין להקל בכך ראש, גם לא בעובדה שלהפגנה היה לפחות מוקד אחד נוסף, בחיפה, וגם בעובדה שמדובר בהמשך של מחאה שמתקיימת כבר שנה, בכל מוצאי שבת, מול בית היועץ המשפטי לממשלה בפתח-תקווה.

כוחה של המחאה המתחוללת בשנה האחרונה הוא גם מקור חולשתה, והדברים מזכירים את מחאת קיץ 2011. ונסביר.

2) כוחה של מחאה

אחד הדברים המרשימים במחאות השבועיות בפתח תקווה, ובהפגנה הגדולה אמש, הוא הנוכחות המוגברות של אנשים מבוגרים. נהוג ומקובל הוא שצעירים הם אלו שמרימים את נס המחאה והמרד. אך במסגרת המחאה הנוכחית נראה שקהל המוחים מורכב בעיקרו דווקא מאנשים שקרובים יותר לגיל הפנסיה, ואף למעלה מזה.

אחד מהנאומים המרשימים שראיתי במסגרת המחאה בפתח תקווה (במסגרת השידורים הישירים מכיכר גורן בפייסבוק של חלק מהמוחים) היה של קצינת משטרה בדימוס, שתיארה כיצד משפחתה, שהייתה אוד מוצל מאש השואה, עלתה ארצה, בנתה ונבנתה כאן. נגע השחיתות שפשה בשלטון הישראלי, ובעיקר העובדה שהגיע עד לבועז והיכין של החברה הישראלית, מערכת הביטחון, הביאו את אותה קצינה בדימוס לתהות לגבי המחירים ששילמה ושילמו קרוביה בעבור מדינת ישראל.

וזו בדיוק עצמתה של המחאה. התחושה הזו, שנראה שהיא חזקה במיוחד בדור הותיק יותר, שמשהו כאן בישראל שלנו איננו בסדר, משהו איננו כפי שאמור להיות. לא כך הובטח לנו, לא לשם כך עמלנו. זוהי בדיוק האנרגיה הגולמית וההיולית אשר הוציאה מיליון איש לרחוב ביולי 2011.

3) חולשתה של מחאה

אך עצמה גולמית היא גם עצמה ללא כיוון. את התחושה הזו כי דברים אינם כפי שהם אמורים להיות ידעו גורמים אינטרסנטים שונים להסיט ולנתב בעבר לצרכיהם, וכך להימנע משינוי אמיתי. היה מי שידע להפוך את הקריאה "העם דורש צדק חברתי!" ל-"העם דורש כל מיני דברים". מסמוס המחאה משוללת הכיוון איפשר לגורמים שונים להשתמש בכוחה למטרותיהם.

המאבק כנגד "השחיתות" הוא נוסחה מנצחת למי שרוצים לנצל את האנרגיה של המחאה מבלי להביא לשינוי מהותי. המאבק כנגד השחיתות מצטייר, בסופו של דבר, כמאבק אישי, אשר מטרתו להביא להחלפת ראש הממשלה נתניהו.

אך מיקוד המאבק בגורמים מושחתים כאלה ואחרים, לרבות ובעיקר נתניהו, עלול להביא רק להחלפת מי שפשע, אך לא לשינוי השיטה שאיפשרה את השחיתות. הרי זוהי ההחלשה הדרמטית של כל מוסדות המדינה, באמצעות מדיניות החנק התקציבי וההפרטה, שאיפשרה את עצמתם של הגורמים הפרטיים והמאעכרים המתווכים בינם לגורמי המדינה המצומקים. כל עוד "אש" המחאה תכוון כנגד עבריין כזה או אחר ולא כנגד המדיניות הכוללת, וכל עוד לא תיוצר אלטרנטיבה – לא אלטרנטיבה אישית, אלא אלטרנטיבה מהותית, של דרך כלכלית-חברתית אחרת – תוביל המחאה לדרך שאין לה מוצא, הדרך שממילא אנו נוסעים בה יחדיו כמדינה.

יתרה מכך, ככל שהמחאה מכוונת אישית כנגד נתניהו הרי שהיא מעצימה את כוחו, במעין חוק ניוטוני-פיסיקלי של התודעה הציבורית. נתניהו ממשיך להגדיל את ההימור ומתעקש על חוקים מיותרים וחסרי תוחלת (כעת זה חוק ההמלצות, וקודם לכן זה היה משבר התאגיד המיותר) כדי להראות לשותפיו הקואליציוניים שהוא אינו נרתע מאפשרות של בחירות.

העובדה שהאש מכוונת כנגד נתניהו מעידה, למעשה, שטרם נוצרה במחנה המוחים אלטרנטיבה מהותית אחרת. ללא משנה חברתית כלכלית ברורה, שתציע לישראל דרך שונה מזו הקיימת כעת, יגיעו הדברים לבסוף למאבק ראש בראש במאבק על ראשות הממשלה והבחירות. בזירה הזו, נתניהו מנצח כיום את כל יריביו.