במדפי הספרים של רשתות הספרים מסתתרת פנינה ספרותית נדירה. ספרו של איציק חדד "תחנה אחרונה בנתניה", שבעצם זו תחנה אחרונה במסע בארץ אבודה כביכול שהגיבורים האמתיים עושים הכול כדי לשרוד. אילו אני מנחם פרי העורך של "הספרייה החדשה" הייתי מאמץ אל חיקי את הספר הזה כספרות ישראלית חדשה אמתית ומרעננת, החודרת כמו מצלמה דוקומנטרית רגישה אל פינותיה של הארץ הזו ומביאה אל הקורא שלל דמויות שאי אפשר שלא להזדהות איתן.

גיבור הספר ציון, צורף ,פילוסוף שרוצה להוציא ספר-כמו ישראלים רבים, הנאבק על פרנסתו רוצה למלא את המכונית הישנה בדלק. אלא מאי? כרטיס האשראי שלו נתקע בכספומט, אין יוצא ואין בא, הקיצר, אין לו כיסוי. ציון מחליט בצעד של ייאוש להתפרנס בדרך מקורית, נמאס לו מהכול גם ברמה אישית-פנימית, הוא רוצה לעוף כמו גוזל למרחבים הלא חונקים. איכשהו משיג ציון טרזיט, אתו הוא יוצא למסע בארץ המובטחת עם אשתו נועה למכור סנדוויצ'ים, כמו "גזלן" (הבסטיונר הכי משכיל בעולם) בצבא וכך הוא עורך היכרות לקורא, עם ישראל שרובנו איננו מכירים, שעיקרן פינות בפריפריה.

תוך כדי המסע נחשף הקורא לחייו ולחיי משפחתו כמו גם חייה של נועה אשתו. הוא ממוצא טריפוליטאי (מצהיר על עצמו שהוא די גזען) היא אשכנזייה. שלא כצפוי במחוזות הספרות הישראלית, מי שעברה ילדות אומללה היא דווקא האשכנזייה, שהמפלט הוא הבית המזרחי החם של ציון. זה מזכיר לי סרט תעודה לפני שנים רבות על ילדה תימניה שאומצה וגדלה כבת יחידה בבית ניצולי שואה שנתנו לה הכל –מכל טוב. וכשהיא פוגשת לאחר מסע חיפוש את משפחתה הביולוגית מרובת הילדים, היא מרחמת על הוריה המאמצים האומללים שלא יכלו לתת לה את החום שיש בבית התימני.

זהו סיפור אהבה כל כך אופייני, כמו גם סיטואציות אמינות של בני הזוג, הסופר גורם לך בכישרון רב כל כך להרגיש ולחוש אותן כמו בסרט טוב. באמצעות כשרון התיאור התאהבתי בנועה שעוררה בי געגועים נסתרים. השניים מתחברים באוניברסיטת חיפה, ומכאן, יאללה! – לחיים הלא פשוטים שחווים ישראלים שאין אימא ואבא שיחזיקו אותם.

הספר מסופר בשני קולות: פעם ציון מספר על עולמו ובפעם אחרת נועה אשתו. השפה היא עברית עכשווית יפהפייה. ולמה כוונתי? זוהי עברית רהוטה מאוד כולל הסלנגים המאפיינים את הרב תרבותיות שעובר הדור הצעיר, מילים בטריפוליטאית (לובית מבית אימא) מילות רחוב, סיטואציות מלאות הומור-ממש מהחיים. נתתי לחבר את הספר והוא מאוד אהב אותו אלא מה? "שפת הרחוב" קלקלה לו. טוב, כרמליסט בגילי. אמרתי לו "הילדים שלך מדברים ככה. ואם לא, הם בבעיה" אמר לי, "נכון, אבל לא אוהב את זה בספרות". שלחתי אותו אל שפתו העשירה של שלום עליכם גדול סופרי עולם (כהצהרתו של הסופר מקסים גורקי), שבשביל לתרגם אותו צריכים ללמוד סלנגים באוקראינית וביידיש. לכן הוא כונה ולא בכדי סופר העם. ומכאן שפתו של איציק חדד עברית עשירה ומעשירה, אתה אוהב את הדמויות העגולות, בעלות נפח ובעיקר המפגשים שחווים בני הזוג. אני אוהב את שפתו יותר מהסופרים עמוס עוז וגרוסמן.

לבסוף, עניין שהדהים אותי. ציון טוען שיגאל עמיר לא רצח את רבין ממניעים אידאולוגיים, למרות שהיה ימני מאוד אלא מתוך תסכול שאריאלה הר שפי יפהפיה מבית של מלח הארץ מתנחלי-ירושלמי זלזלה בו התימני הקטן. ולמה הייתי בהלם? כי בזמנו חשבתי להוציא ספר על יגאל עמיר שבדיוק זה היה המוטו שלו: אהבתו המתוסכלת. היות ואיציק חדד גדל בפריפריה ואני גדלתי בפריפרייה, ילדים מהפריפריה חולמים על נס בו יפגשו צפונית. יגאל עמיר פגש בסוף את הכלא ואת לריסה אם מטופלת בילדים ולא הכי…