בשנים האחרונות אנו עדים למגמה מתמשכת של התמעטות משקעים בכל הארץ, אך בעיקר בצפון. המצב הגיע לידי כך שממוצעי המשקעים השנתיים עומדים על כ- 80% מהכמות השנתית שהכרנו עד כה והגיע הזמן לומר בגלוי – ישראל, הממוקמת על ספו של מדבר, צריכה להסתגל למצב שבו 80 אחוזי המשקעים השנתיים הם בעצם ה-100% החדש.

משק המים השנתי שלנו עומד כל כ- 2.2 מיליארד מ"ק שמתוכם כ-800 מ"ק מיועדים לצריכה הביתית, כ-1.1 מיליארד מ"ק נצרכים ע"י החקלאים בחלוקה של 50% מים שפירים ו-50% מים מושבים והיתר נצרך ע"י ענפי התעשייה. יחד עם זאת, למרות שישראל ניצבת לאורך כל השנים בראש טבלת היעילות בשימוש במים בעולם, כ-80% מהביוב שלנו מטופל וממוחזר לשימוש בהשקיה חקלאית, אנחנו עדיין תלויים במידה רבה במי הגשמים ולצערנו, בכל פעם שקיים מחסור במים, הנפגעים המיידיים הם תמיד החקלאים.

חקלאות חייבת להסתמך על אספקת מים אמינה ורציפה מחד ומאידך ככל שמדובר בחקלאים, הביקוש, בניגוד לביקוש המים לצריכה הביתית, אינו קשיח, ויש קשר ישיר בין הצריכה למחיר. עליית מחירי המים לחקלאות מובילה לירידה בצריכה שמשמעותה ירידה בהיקף התוצרת המקומית שמובילה בתורה להגדלת יבוא ולהפסקת עבודה בחקלאות וכפועל יוצא מכך, לנטישת שטחים חקלאים. בכלכלה ישנם ערכים מלאים וברורים לתמחור שווי של קרקע חקלאית והערכה כמותית של תרומתה לביטחון המדינה, לביטחון המזון, לאקולוגיה ולשמירת אויר נקי. לכל אלו יש מחיר נקוב, אך משום מה משרד האוצר בוחר שלא להשתמש בו מכיוון שאז המדינה תצטרך לשלם יותר עבור מים לחקלאות ואפילו לסבסד זאת כדי שהשטחים הללו ימלאו את ייעודם.

בסופו של דבר, ההחלטה לגבי מה תהיה כמות המים שלנו, נובעת מהחלטות משרד האוצר ושם, לצערנו, מקובלת תפיסת עולם ניאו ליברלית הגורסת שכל דבר נבחן ברמה של שורת רווח או הפסד בלבד 

אחת הטענות העיקריות שאנו שומעים בשנים האחרונות היא שמחירי מים גבוהים יעלו את מחיר הפירות והירקות וישפיעו על יוקר המחיה ולכן יש להעדיף את מקורות המים הזולים יותר. זו טענה שבמקרה הטוב היא בלתי מבוססת ובמקרה הגרוע היא הטעיה מכוונת. מתוך נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה שסל ההוצאות החודשי של משפחה ממוצעת עומד על כ-15 אלף ₪. מתוך זה הוצאות המזון עומדות על כ-2600 ₪ כשרכיב הפירות והירקות מתוך זה הוא כ-800 ₪ בלבד.

באשר למקורות המים שלנו, הם מגיעים ממספר מקורות. ממי הגשמים, שחלקם נאגם ונאגר במאגרים וחלקם מחלחל ומגיע למעיינות. מי הכינרת, שכיום בשל מצב האגם, כבר כמעט שלא נעשה בהם שימוש. מי האקוויפרים בחוף ובמורדות הרי יהודה והשומרון. לפני מספר שנים, בשל מחסור חמור במים, מדינת ישראל יצרה פתרון בדמות טיהור והשבת מי הביוב לשימוש בחקלאות ובשנת 2009 נוסף פתרון חשוב בדמות פרויקט ההתפלה שמספק לנו כיום כ-600 מיליון מ"ק מים ולמעשה מצמצם את השאיבה מהכינרת מכ-450 מ"ק בשנה לכ-50 מ"ק בלבד.

שקנאים במאגר מים בשרון, השבוע. (צילום: דב גרינבלט, החברה להגנת הטבע)

היום אנחנו עומדים בפני שנה חמישית ברציפות של בצורת, בעיקר באזור הצפון. ישנם שינויים בכדור הארץ, שמשפיעים גם עלינו, ולא ניתן עוד להתעלם מזה. יתרה מכך, צריך להבין שגם אם תהיה שנה ברוכה בגשמים, ישנו שינוי הדרגתי באופי האקלימי שלנו. אנחנו רואים יותר סערות עוצמתיות אך נקודתיות לצד כמות משקעים שנתית נמוכה יותר. יש לנו, במצטבר, פחות מים ואנחנו חייבים קודם כל להבין את זה ומייד, ואחר כך גם לתת לזה מענה.

ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת לתת את הפתרונות, אך בסופו של דבר, ההחלטה לגבי מה תהיה כמות המים שלנו, נובעת מהחלטות משרד האוצר ושם, לצערנו, מקובלת תפיסת עולם ניאו ליברלית הגורסת שכל דבר נבחן ברמה של שורת רווח או הפסד בלבד. כלומר – אנשי משרד האוצר מווסתים את כמות המים שלנו מתוך שיקול כלכלי בלבד ומבלי להתחשב בתוצאות לטווח הארוך ולכן, אם באוצר מחליטים שהפקת מים מבארות ואקוויפרים היא זולה יותר למדינה, זו תהיה ההעדפה שלהם.

חקלאות בגליל (צילום: קובי גדעון פלאש 90)

יכול להיות שבאוצר חושבים שבסופו של דבר יירד גשם והכל יסתדר אבל במציאות זה לא באמת עובד כך. במציאות שלנו לא יורד גשם ולא הכל מסתדר. במציאות שלנו אנחנו ניצבים בפני שנה חמישית ברציפות של בצורת וככל שאנחנו יכולים לחזות, המגמה המסתמנת היא מגמה של התייבשות ומיעוט משקעים.

אם לא נבין את ההשלכות של מיעוט משקעים ונגביל את השאיבה מהאקוויפרים, אנחנו עלולים להגיע למצב שבו מפלס המים שלהם ירד לרמה כזו שתאפשר חדירת מזהמים, דבר שיפגע בהם באופן בלתי הפיך. מצב כזה יותיר את ישראל תלויה באופן כמעט מוחלט במערך ההתפלה, שאינו ערוך לספק את מלוא צריכת המים של המדינה.

שנם שינויים בכדור הארץ, שמשפיעים גם עלינו, ולא ניתן עוד להתעלם מזה. יתרה מכך, צריך להבין שגם אם תהיה שנה ברוכה בגשמים, ישנו שינוי הדרגתי באופי האקלימי שלנו

אז מה הפתרון? בבסיסו עומדת ההבנה של משרד האוצר שהבעיה היא לא כמות המים, אלא מחירם. המדינה צריכה לאפשר מחיר מים הוגן לחקלאים ולהבין שכל קיצוץ במכסות המים שלהם חייב לכלול בתוכו גם מנגנון פיצוי הולם, כדי לשמור לא רק על אספקה רציפה של תוצרת חקלאית מקומית, אלא גם שמירה ושימור של שטחים חקלאיים מעובדים לאורך הגבולות מדרום ממזרח ומצפון, כי אם החקלאים לא יהיו שם, מישהו אחר יהיה שם, על כל המשתמע מכך. לא החקלאים הם אלה שיצרו את המחסור במים ולכן לא ייתכן שהם יהיו היחידים שצריכים לשאת בתוצאות המחסור הזה, ללא פיצוי הולם.

* ארז ויסמן הוא מנכ"ל ארגון עובדי המים.