היום לפני מאה שנה (11.12) נכנס אלנבי בשעריה של העיר ירושלים, כדי לקבל את כניעתה של עיר הקודש. הוא לא נכנס ככובש הרכוב על סוסו אלא כצליין בראש כוחותיו; אלנבי האמין, כי המשיח צריך להיכנס לירושלים רכוב על סוסו. כיבושה של העיר היה, אחרי שני קרבות קשים: קרב עזה השלישי וקרב באר שבע – הקרב הרכוב הגדול האחרון בהיסטוריה.
ניצחונות אלו, אפשרו לכוחותיו של אלנבי לנוע במהירות לכיוונה של ירושלים. תנועה זו הניעה את מושל (מותצרף) ירושלים להיכנע עוד ב-8 לדצמבר. בשעות אותו הלילה עזבו כוחות הצבא העוסמאני את ירושלים. המותצרף הפקיד בידיו של ראש העיר חוסין אל-חוסיני, את כתב הכניעה. הכתב גולל את הסבל הרב שעבר על תושבי העיר במהלך שלושת שנות המלחמה, ונימק את הכניעה ברצון למנוע פגיעה במקומות הקדושים. בכתב הובאה גם התקווה כי הבריטים ישכילו לשמור על המקומות המקודשים, כפי שעשו העוסמאנים במהלך שלטונם.
בבוקר ה-9 בדצמבר הורגשה בירושלים אווירת חג בשל סיום השלטון העוסמאני, שנתפס כמושחת. תיאורים רבים מספרים, שעל המעמד החגיגי העיבו מעשי ביזה נרחבים עד לכניסת הכוחות הבריטים. ברשותכם, עקב קוצר היריעה לא אתייחס לטקסי הכניעה השונים של העיר, כי אלו הפכו לסוג של פארסה; לאחר מצעד הניצחון של אלנבי לעיר, פורסמה ההודעה בדבר הטלת משטר צבאי ושם, העיר כונתה 'ירושלים העיר הברוכה' (Jerusalem the Blessed).
תוך ארבעה ימים הוחזרו החיים האזרחיים אל מסלולם; ב-13 בדצמבר הורה מנהל הכיבוש הבריטי על החידוש של הפעילות של עיריית ירושלים. הכניסה של אלנבי לירושלים, נתפסה כאות משמיים לגדולתה של בריטניה ותפקידה ההיסטורי לעזור ליהודים להתאסף בארץ הקודש – כדי לקדם את השיבה השנייה של ישו על האדמה. בלונדון נישאה באותו יום תפילה מיוחדת בקתדרלת סנט. פול בלונדון (מושב הבישוף של לונדון) והפעמונים ברחבי הכנסיות בלונדון ובאנגליה צלצלו בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה לאות שמחה.
כניסתו של אלנבי וכוחותיו אל ירושלים, מסמלים את שיאה של האימפריה הבריטית ויסמנו את סופה של התקופה העוסמאנית והסדר הישן של המאה ה-19. הבריטים יהיו אלו שיעצבו את פני הארץ סופית ויעניקו לה את המראה האורבני וזאת בשל פעולות פיתוח רבות. אבל מתחת לפני השטח, המתחים שהחלו בשלהי התקופה העוסמאנית יתחזקו ואלו יהיו הכוחות שיעצבו את המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם השנייה.
ירושלים שאלנבי נכנס אליה, לא היתה העיר שאליה הגיעו מרק טווין ומחברי ספרות המסעות מהמאה הקודמת אלא זו היתה ירושלים אחרת; זאת לא היתה עיר נידחת היושבת על ספר המדבר, כפי שהיא תוארה בספרי הטיילים השונים והרבים. הכפרים הערבים החלו לנשוק אל השכונות היהודיות ולייצר את המבנה האורבני הייחודי של העיר. זאת התקופה בה הוקם שוק מחנה יהודה – כיוזמה יהודית-ערבית, בין תושבי שכונת נחלאות ותושבי הכפרים ליפתא ושיח' בדר.
בקצה של שיח' בדר, איפה שהיום נמצאת כיכר אלנבי בליבה של שכונת רוממה החרדית – על דרך יפו ירושלים, נערך טקס הכניעה הראשון של ירושלים. במעמד זה נכחו נציגי העיר בראשותו של חוסין אל-חוסייני, הצלם הול לארס לארסון השוודי מהמושבה האמריקאית וצמד הטבחים צ'רץ' ואנדרוז מהרגימנט הלונדוני, שנשלחו בהוראת מפקדם לקנות ביצים לארוחת הבוקר.
השינוי במעמד של ירושלים, התחולל בעקבות מסע "התענוגות" של נפוליאון במצרים ובארץ. מסע זה העלה את המודעות של המזרח ושל הארץ בעיני אירופה. הכיבוש המצרי (1831- 1840), תרם אף הוא לשינוי זה, בהניחו את היסודות השונים לשינויים הרבים שיעברו על הארץ וירושלים בפרט.
המצרים אמנם הקלו את עול השלטון על היהודים והנוצרים, אך הכבדת נטל המיסים על התושבים הובילה לפריצת מהומות. היו אלו הבריטים, שדאגו בשעתו שהיהודים יקבלו את ההגנה הנדרשת – אם בשל פעולותיה של החברה הלונדונית להפצת הנצרות ליהודים ואם בשל פעילותם של נדבנים כמו השר משה מונטפיורי.
לאחר חזרתו של השלטון העוסמאני, ירושלים הוכנסה אל תוך מארג הואליאת (מחוזות) של צידון ולאחר מכן היא קיבלה מעמד של מותצרף, שזאת עיר מחוז הכפופה ישירות אל השער העליון שבאיסטנבול. ירושלים היתה אחת העיריות הראשונות במרחב העוסמאני, אחרי איסטנבול והיא החלה כבר לפעול בשנות השישים של המאה ה-19, עוד לפני חוק הוילאיאתים העוסמאני, שייסד את עיריות ברחבי האימפריה.
עיריית ירושלים דאגה לסוגיות הקשורות אל התשתיות העירוניות לחיי היום יום של העיר עצמה. בשלהי התקופה העוסמאנית הועלו תוכניות הקשורות לפיתוח ומודרניזציה של העיר, בין התחומים: ביטחון ושמירה על הסדר הציבורי, תאורה וחשמל, בריאות סניטציה וניקיון ועוד תחומים רבים. לא כל הפעולות של העירייה נחלו הצלחה והסיבה לחלק מהכישלונות נבעו לא רק בהתנהלות של העירייה, אלא בחוסר מימון של השער העליון; גם בשל התנהלות של תושבי העיר והגיבוי שהממשל העוסמאני, העניק במיוחד לתושבים הזרים וזאת בשל מעמדם המיוחד באימפריה העוסמאנית.
לעיריית ירושלים, היה יד ורגל בכישלונות הללו וזאת, בשל אירועים חיצוניים כמו: הביקור של הקיזר וילהלם השני בירושלים ב-1898 וחג חצי יובל לסולטאן אבדילהמיט השני. בנוסף, האישיות של ראש העיר (כמו היום) היו אלו שקבעו את סדר האירועים; אבל עד ערב מלחמת העולם הראשונה עירייה זו דאגה לפיתוח של ירושלים ולשיפור חיי תושביה.
לאחר מסע נפוליאון, מספר התיירים האירופאי שהחלו לפקוד את החופים של המזרח התיכון (ושל ארץ ישראל בפרט), החל לעלות בהדרגה. בין הסיבות אפשר למצוא, את העלייה בתרבות הפנאי האירופאית והמערבית בשל עליית מעמד הביניים. בני מעמד זה, נהנו מגישה אל אמצעי התחבורה (היבשתיים והימיים), שאפשרו את המסעות האורכים הללו; בנוסף, הם נהנו ממון עודף שאפשר את הפיתוח של תרבות הפנאי שאפיינה את מעמד זה.
סיבה נוספת הינה מקורת מידע זמנים, כמו מדריכי הטיולים השונים (חברת קוק, משה לונץ ואחרים), שעודכנו על ידי תיירים אחרים; וגם מספרות התיירים השונים ששהו במזרח, ורצו לספר על החוויות שלהם.
עבור התיירים, המזרח נתפס כמקום בו הם חוו סוג של חופש מהמסגרות החברתיות והתרבותיות מחד; ומאידך הם נהנו, ממעמד מיוחד בשל הסכמי הקפיטולציות. אלו היו הסכמים, בין הסולטאנות העוסמאנית ומדינות אירופה. הראשון היה עם הממלכה הצרפתית (בין הסולטאן סולימאן המפואר ופרנאוסה הראשון מלך צרפת); לימים, בשל ההפסדים של העוסמאנים, הסכמים אלו הפכו להיות חלק מתנאי הכניעה. תיירות זו התבססה על הביקור באתרים הקודשים בעיקר לנצרות ומסיבה זו, הספרות התיירים הינה בעלת אופי תיאורי המכיל את המתח בין הקדושה והעליבות – שאותם, תיירים חוו. רשמים מכילים בתוכם, את התובנות שהם חשו ביחס אל המזרח ואלו, היו מורכבות יותר מהתפיסות האימפריאליות.
אפילו המטיילים הציניקנים (כמו: מארק טווין ואחרים), לא יכלו להתעלם מחוויית הקדושה ובמיוחד באתרים הקשורים, אל הנצרות והמקרא; היו שלא ניסו לעמוד בפני, השבר של המציאות והעדיפו לא להיכנס בשעריה של הארץ. חלק מאותם יומנים, אכן ביקשו לקרוע את הצעיף הרומנטי שאפף את המרחב והם תיארו בצורה נרחבת על הקשיים של המרחב. אבל בין אלו שתרו את הארץ, היו החוקרים והם אלו שגילו אותה מחדש לעולם – חלקם היה אנשי מקצוע ויתרתם היו חובבים בעלי השכלה מדעית.
ספרות עשירה זו, מכילה בתוכה תיאורים מרהיבים, של הנוף, החי, הצומח והיא גם, מתארת את פני החברה, מלבושיה ואת מנהגיה השונים. בין התיאורים הבולטים של הנוף, התיירים מספרים כי באזורים אלו גדלים גידולי שלחין (כמו: חיטה, שעורה ועוד) הנדרשים לטיפוח מתמיד של יד האדם – אבל, הם מספרים כי הארץ ריקה.
אותם טיילים פירשו את המציאות של הנוף המזרח, בו הנוף הכפרי הוא השלט והעיר היא החריגה; ומכאן, התייחסות אל המרחב כריק ונטול תרבות. תפיסה זו מוטמעת בעולם הערכים המערבי וקשור להתפתחות של אירופה בתקופת ימי הביניים; בו המרחב הכפרי נתפס כאזור שומם ונטול תרבות אל מול האזור העירוני – בו התרבות מתקיימת. הגדרה המבקשת להנגיד, את מקומות הישוב בהם התרבות שלטת ובין המקומות התרבות הזו איננה שלטת.
מרבית החוקרים הגיעו אל הארץ, הגיעו במסגרת משלחות של אגודות שחקרו את הארץ; שהמפורסמת היא הקרן לחקר ארץ ישראל (Palestine Exploration Fund). אגודות אלו נהנו מחסות של הממשלות השונות – וזאת בשל הרצון לעגן את המציאות של הכתובים של במציאות.
אחת התרומות החשובות של משלחות אלו, הינה היצירה של הבסיס קדסטרי של הארץ ושל המרחב. מחקרים אלו השפיעו רבות על המעצבים של המזרח התיכון המודרני, כמו: ת"א לורנס, גרווטדר בל, ארתור סייקס ואחרים, שבאו בתחילה לחקור את המזרח התיכון ונשבו בקסמיו – במהלך מלחמת העולם, הם שירתו בזירה זו והם הפכו לסוג של קציני הקשר, לשליטים שישלטו במרחב בשמה של בריטניה או צרפת.
תנועת התיירים היתה זאת, שהעלתה את ערי מישור החוף של המזרח והביאה להתפתחות המואצת שלהן. הסבר זה הוא חלקי והוא חלק מכוחות הדחיפה והמשיכה, מהכפר אל העיר. כוח דחיפה אחד היה ההשקעה המוצאת בתשתיות על ידי המדינה העוסמאנית וזאת על ידי הבאת זכיינים ממדינות שעברו את המפכה התעשייתית.
התיישבות של בני מדינות זרות, שמצד אחד נהנו מזכויות היתר, היתה בעורף החלקאי (במרבית המקרים) של הערים ובעיקר בערי מישור החוף. התיישבות זו תהפוך לשכונות בערים הללו – ובמקרה של תל אביב, היא זו שתשלט על עיר המוצא שלה יפו. אחד המאפיינים של התיישבות הזאת, שזאת היתה התיישבות ממוכנת וזאת החלה לזלוג אל תוך המרחב הכפרי הערבי – שלימים ישמש, ככוח דחיפה מהכפר שלא נדרש למספר רב של ידיים אל העיר שדרשה באותה תקופה; ידיים עובדות לא מיומנות.
גם לחוק חוק הוילאיאתים, היתה השפעה ליצירת המעמד העירוני העוסמאני. הוא אפשר לקבוצה של משפחות להשתלט על שטחי אדמות נרחב. בשל הפחד של איכרים רבים לשלם מיסים מחד ומאידך, קשרים בפקידות העוסמאנית שהם היו חלק ממנה.
בני מעמד זה לשלוח את ילדיו אל בתי ספר של המדינות הזרות ולא אל בתי הספר הממלכתיים העוסמאנים (שהחלו לפעול באותה תקופה). דבר שהוביל ליצירה של מעמד האפנדיה, שהיה חלק ממערך הפקידות מחד ומאידך חלק מהאליטה הכלכלית חברתית. האפנדיה, תהנה מחד מקשרים עם אירופה ומאידך, היא תהיה בעלת מעמד במרחב. משפחות אלו ילחמו אחת בשנייה וזאת כדי להשיג, את השליטה, מאבק שירסק את הרחוב הערבי בתקופת המנדט הבריטי.
הפיכתה של ירושלים, למוצתרף, מחוז בעל מעמד הכפוף ישירות אל השער העליון – העניקה לעיר מעמד מיוחד. אחד הביטויים היתה הפתיחה של השגרירות הרבות, שאליהן סונפו גם האגודות השונות שחקרו ותרו את הארץ; ואלו אפשרו את המיפוי והקטלוג של המרחב והכנת בסיס הידע על הלבנט ועל ארץ הקודש בפרט. השינויים החברתיים מבניים של שלהי האימפריה העוסמאנית, קדמו את הקשרים בין החברה המקומית ובין המדינות הזרות.
אלו היו קשרים דו כיוונים, המדינות הזרות נדרשו לקבוצות הגנה, כדי לדרוש מעמד מיוחד בחצר הסולטאנית; בעוד, החברה המקומית ביקשה את הדרכונים הזרים וההטבה של הקפיטולציות השונות עבור משפחותיהם. אלו המתחים, שילוו את כל התקופה המנדטורית והם יגיעו לשיאם בתקופה שלאחר מלחמת העולם – אבל חזון למועד אלנבי והבריטים רק נכנסו בשערי העיר; והם אלו שיהפכו את ירושלים מעיר מחוז לעיר בירה.
