גם להם יש את התחושה הזו של הלך לך מארצך? אותיות עתיקות שחוזרות לפרוח? את הסלסול הזה למעלה בלמד, הגם להם יש? הם הרי מכירים את זה מהספרים העתיקים שמזדקרים בפניהם. במוזיאונים שלהם. בקתדרלות שלהם. מזדקרים לתוך עיניהם בבתי הכנסייה הגדולים והעצומים שלהם. מתוך ספר קטן ועלוב. ועם ההגייה הזו דווקא. בקול צורמני וגבוה. כפי שנחזים בדמיונם יצורים מסורסים. וכן, עם האף הגדול הזה דווקא, שמסתלסל עד אינסוף כמו האותיות. לשבת שם בקצה קצהו של מקום. ללא היכרות מוקדמת. ויתכן שמישהו יראה, מישהו ישים לב, מישהו ישלח מבט. אפילו מישהי. והיא תספר לחבר או אפילו לאח צעיר שחש בכל עצמותו, בלי כל ספק, כעס, ייאוש וייסורים. והוא יספר לחבריו. והם יבואו בלילה, יחכו מחוץ לבית הקפה הקטן הזה, המואר בצהוב. ואחרי שתתעטף עלי מעיל וצעיף וכובע, איש ככל האנשים ברחוב הכהה, האפלולי והחשוך הזה, ולמרות שהגשם מקשה על הראייה, והספר טמון עמוק בתיקך, ובנשמתך, הם יתפסו אותך. ויכו אותך. שוק על ירך. הם יבעטו בפניך עד זוב דם. ויעשו שפטים בקיבתך ובגפייך. בגלל האותיות הפורחות הללו. בגלל הסבל מדורי דורות. בגללך. יכו אותך עד שנשמתך תצא או עד שתגיר מספיק דם. חדל לזוז. ואין בכלל מה שתנסה לשחזר. לא עשית דבר. ודאי שלא. אלו אבות אבותיך שחטאו, ואתה מכפר על עוון השבט. זה בגלל שקראת בספר הזה בבית הקפה שלהם דווקא. וכל שתוכל לשמוע עכשיו, הרחק הרחק, הם פעמוני הכנסייה. מצלצלים. אולי נוצרי טוב, קתולי, קלוויניסט או רפורמיסט, זה ממש לא משנה לך כרגע, יבוא לעזרתך. היש יראת אלוהים במקום הזה? וממרחק רב עוד יותר, ממעמקים, יהדהד בך הקול ׳לך לך אל הארץ אשר ראית, ותעשה לגוי גדול, ותתברך, ויגדל שמך ויהיה לברכה, ויבורכו מברכיך, ומקלליך יאורו, וכל משפחות האדמה יתברכו בך׳. ובעודך מדדה אלי מחסה, בכפור הגדול והמצמית הזה, רחוק כל כך מהבית, מעצם האפשרות של בית, מפציעות לפתע במוחך דמויות אגדיות. הרצל, נורדאו, ברל וחנה סנש. הולך כפוף, שפוף, תחת פנס רחוב, נוטף גשם, בושה ודם. אתה יודע שקרנך כבר לא קיימת, וגם אתה הולך ונעלם. ואתה מחפש מחסה, מחפש בנאדם, מחפש ארץ. במשפט תפדה ושביה בצדקה. וכל שאתה יכול לעשות עכשיו הוא למחות את הדמעות מעיניך, בגלל הגעגוע, בגלל שמה שכבר היה לך אבד, בגלל קללת האותיות הללו בהן התברכת, ובהן התברכו יחד איתך כל משפחות האדמה. ׳המצפון׳, אתה נזכר עכשיו, ׳המצפון׳, הוא אמר, ׳זו המצאה של היהודים. והוא פגם בדיוק כמו ברית המילה׳. סוף כל סוף אתה מבין. עכשיו זה נעשה לך בהיר. עשה לך ארץ. ומכיוון שהשמש שוקעת מוקדם כל כך, אינך יודע אם השעה כבר מאוחרת.

—

5 בדצמבר 2017, חמש שנים לחיסול ההתיישבות השיתופית בחנתון