נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ: כאשר נכנסתי לתפקידי, הבטחתי להתמודד עם אתגרי העולם בעיניים פקוחות ומתוך חשיבה רעננה. לא נוכל לפתור את בעיותינו באמצעות הנחות שכשלו וחזרה על אסטרטגיות שכשלו בעבר. אתגרים ישנים מחייבים גישה חדשה.

הודעה זו מציינת את תחילתה של גישה חדשה לסכסוך בין ישראל והפלסטינים.

ב-1995, הקונגרס קבע את חוק השגרירות לירושלים, בו הוא קורא לממשל הפדרלי להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים ולהכיר בעיר זו, וזו נקודה כל כך חשובה, כעיר הבירה של ישראל. החוק הזה הועבר בקונגרס ברוב גורף, משני צדי הבית, ואושר בהצבעה פה אחד בסנאט כעבור שישה חודשים.

אולם, מזה 20 שנים, כל הנשיאים שקדמו לי ניצלו את האפשרות הקיימת בחוק לחתום על אי תחולת החוק, וסירבו להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, או להכיר בירושלים כעיר הבירה הישראלית.

נשיאים חתמו על כתבי אי התחולה מתוך אמונה כי דחיית ההכרה בירושלים תקדם את השלום. יש שיאמרו כי לא היה להם האומץ לעשות כן, אך הם קיבלו החלטותיהם על פי מיטב שיקול דעתם והעובדות שהיו בפניהם בזמנו. ככלות הכל, העובדות מדברות בעד עצמן. כעבור יותר משני עשורים של דחייה, איננו קרובים יותר להסכם שלום בר קיימא בין ישראל והפלסטינים. תהיה זו שטות להניח כי חזרה על אותה נוסחה תביא לתוצאה טובה יותר.

אי לכך, החלטתי כי הגיעה העת להכיר רשמית בירושלים כעיר הבירה של ישראל.

בעוד נשיאים קודמים ראו בצעד זה הבטחת בחירות מרכזית, הם כשלו מלבצע. היום, אני מספק את הסחורה.

למיטב שיפוטי, נקיטת צעד זה משרתת היטב את האינטרסים של ארצות הברית ואת שאיפתנו לשלום בין ישראל והפלסטינים. זהו צעד שהיה צריך להתבצע מזמן על מנת לקדם את תהליך השלום וההגעה ליעד של הסכם שלום.

ישראל היא מדינה ריבונית וזכותה, כמו לכל מדינה ריבונית אחרת, לקבוע עבור עצמה מהי עיר הבירה שלה. הכרה בעובדה זו הינה תנאי הכרחי להשגת שלום.

חלפו 70 שנה מאז שארצות הברית, בימי הנשיא טרומן, הכירה בישראל. מאז, ישראל רואה בירושלים, העיר שהייתה בירת העם היהודי לפני שנות אלף, כעיר הבירה שלה. היום, ירושלים היא מקום מושבה של ממשלת ישראל. היא משכנה של הפרלמנט הישראלי, הכנסת, ושל בית המשפט העליון. היא מעונם הרשמי של ראש הממשלה והנשיא. היא משכנם של רבים ממשרדי הממשלה.

מזה מספר עשורים נשיאים אמריקאים אשר מבקרים בישראל, מזכירים של מחלקת המדינה ומפקדים צבאייים, נפגשו עם מקביליהם בירושלים, כפי שגם אני עשיתי בעת ביקורי לישראל מוקדם יותר השנה.

ירושלים איננה רק ליבן של שלוש הדתות הגדולות, אלא היא כעת גם ליבה של אחת מהדמוקרטיות המצליחות בעולם. מזה שבעה עשורים שהעם הישראלי בונה מדינה בה יהודים, מוסלמים ונוצרים, ומאמינים מכל הדתות, חופשיים לחיות באמונתם ועל פי אורחות חייהם.

ירושלים היא כיום, וחייבת היא להישאר כך, מקום בו יהודים מתפללים בכותל המערבי, נוצרים צועדים בויה דולורוזה ומוסלמים מתפללים במסגד אל-אקצה.

אולם, לאורך כל השנים האלו, נשיאים המייצגים את ארצות הברית סירבו להכיר רשמית בירושלים כבירת ישראל. למעשה, סירבנו להכיר בכך שלישראל יש בירה כלל.

היום, אנחנו סוף סוף מכירים במובן מאליו: כי ירושלים היא בירת ישראל. זה לא יותר, ולא פחות, מהכרה במציאות. זהו גם הדבר הנכון לעשות. זהו משהו שחייבים לעשותו.

זו הסיבה, ובהתאם לחוק השגרירות לירושלים, שאני גם מנחה היום את מחלקת המדינה להתחיל בהכנות להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים. באופן מיידי יחל התהליך של שכירת אדריכלים, מהנדסים ומתכננים, כך ששגרירות חדשה, לכשתושלם, תהיה תרומה נהדרת לשלום.

בהכריזי כך, אני רוצה גם להבהיר נקודה חשובה: החלטה זו אינה מכוונת, בשום פנים ואופן, להצביע על נטישה של מחוייבותנו להשגת הסכם שלום בר קיימא. אנו רוצים הסכם שיהיה הסכם מצוין עבור הישראלים, והסכם מצויין עבור הפלסטינאים. אנחנו לא נוקטים עמדה בשום שאלה של קבע, לרבות שאלת גבולות הקבע של ריבונות ישראל בירושלים או החלטה לגבי שטחי מחלוקת. שאלות אלו צריכות להיפתר בין הצדדים המעורבים.

ארצות הברית נשארת מחוייבת לעזור ולסייע להשגת הסכם שלום אשר מקובל על שני הצדדים. בכוונתי לעשות כל שבכוחי על מנת להגיע להסכם שכזה. אין שאלה, ירושלים היא אחת השאלות הרגישות ביותר בשיחות אלו. ארצות הברית תתמוך בפתרון שתי המדינות, אם כך יוסכם בין שני הצדדים.

בינתיים, אני קורא לכל הצדדים לקיים את הסטטוס קוו בירושלים במקומות הקדושים, לרבות בהר הבית הידוע גם כחראם אל-שריף.

מעל לכל, תקוותנו הגדולה היא לשלום, שאיפה אותה חולק כל בן אנוש בעולם. בעשותי צעד זה היום, אני מאשרר את מחוייבותו של הממשל בראשותי לעתיד של שלום וביטחון לאזור.

כמובן שיהיו כאלו שיביעו חוסר הסכמה או כעס ביחס להכרזה זו. אנו משוכנעים כי לבסוף, ככל שנמשיך לעבוד על אי ההסכמות, נגיע לשלום ולמקום של הבנה ושיתוף פעולה בין הצדדים.

עיר קדושה זו צריכה לזמן את הטוב שבאנושות, ולהעלות מעלה את אשר אנו מרשים לעצמנו לצפות לו. לא למשוך אותנו אחורה ולמטה למריבות העבר, אשר הפכו כה צפויות. השלום לעולם לא יהיה מחוץ להישג ידם של אלו אשר מושיטים ידם לשלום.

כך שהיום, אנו קוראים לרוגע ומתינות, ומקווים כי קולה של הסובלנות יגבר מעל מקדמי השנאה. ילדינו צריכים לרשת את אהבתנו, לא את סכסוכינו.

אני חוזר על המסר אשר נשאתי בועידה ההיסטורית ויוצאת הדופן שהתקיימה בערב הסעודית מוקדם יותר השנה: המזרח התיכון הוא איזור עשיר בתרבות, רוח והיסטוריה. עמי האזור חכמים, גאים ומגוונים. חיוניים וחזקים. אך העתיד המזהיר של האזור נמנע ממנו באמצעות שפיכות דמים, בורות וטרור.

סגן הנשיא פנס ייסע לאזור זה בקרוב על מנת לחזק את מחוייבותנו לעבוד עם שותפים ברחבי המזרח התיכון על מנת להביס את הרדיקליזם המאיים על תקוות וחלומות הדורות הבאים.

הגיעה העת שהרבים השואפים לשלום יגרשו את הקיצוניים מקרבם. זוהי העת בה כל האומות המתורבתות והעמים צריכים לפתור את סכוסכיהם באמצעות שיח רציונלי, ללא אלימות.

וזוהי העת בה על מנהיגים צעירים ומתונים מכל חלקי המזרח התיכון לתבוע עבור עצמם עתיד בהיר ויפה.

אם כן, בואו נקדיש עצמנו מחדש לדרך של הבנה הדדית וכבוד. בואו נחשוב מחדש על הנחות העבר, ונפתח את לבנו וראשינו לרעיונות ואפשרויות. ולבסוף, אני מבקש ממנהיגי האזור, פוליטיים ודתיים, ישראלים ופלסטיניים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, להצטרף אלינו במסע נאצל זה לעבר שלום בר-קיימא.

תודה. אלוהים יברככם. אלוהים יברך את ישראל, אלוהים יברך את הפלסטינאים, ואלוהים יברך את ארצות הברית של אמריקה.

[הנשיא חותם על ההצהרה].