הגלובליזציה גרמה לא רק לשטף צריכה מיותרת המפוטמת לצרכן על ידי מערכות שיווק ופרסום אדירות, אלא גם לירידה באיכויות ובאיכות המוצרים. יותר ויותר תקציבים לתכנון המוצר ואיכותו מוסטים לדחיפת המוצר על ידי גירוי זול של הצרכן. זרועות התמנון של  התאגידים העולמיים בשליטה אמריקאית משתלטים על כל המדינות, ובכלל זה על התרבות העולמית.

"הגל החדש" של הקולנוע הצרפתי הנועז, המהפכני המרתק בשנות השישים והשבעים הוביל את העולם באיכות סרטיו, שסיפרו סיפורים מעוררי השראה והשפיעו על הצופה שעות רבות אחרי הצפייה. במאים כמו טריפו, גודאר ושברול התכתבו עם היצ'קוק וחשפו את גדולתו, כבשו את העולם והפכו את פסטיבל קאן לגדול הפסטיבלים. במאים אמריקאים הושפעו ממנו, ובהשראתו יצרו יחד עם הגל הצ'כי והריאליזם הבריטי את הקולנוע הטוב בעולם, לדעתי, עד היום הזה. סרטים אלה רלוונטיים מתמיד: מרטין סקורסזה של נהג מונית, מילוש פורמן של קן הקוקיה ושיער, בוני וקלייד של ארתור פן, בו היחיד עומד מול עולם מנוכר. אפילו טרנטינו טוען שהשפעה שלו הגיעה מ"הגל החדש".

תקופת רייגן, ולאחריה הגלובליזציה, גרמו לקולנוע האיכותי הצרפתי להתאים את עצמו לתבניות הסרט ההוליוודי השבלוני, המכוון למכנה האמריקאי הנמוך (והעולמי) שלא מחייב להרגיש ולהרהר. הקולנוע הצרפתי הפסיד במערכה הכלכלית לקולנוע בו הכל מעוכל עבורו כמו המבורגר מקדונלד'ס, והתאים את איכותו לקוקה קולה. כיום סרטים צרפתיים איכותיים הם נדירים, או שמא המפיצים הישראלים מעדיפים, ברוח הזמן, שלא להפיץ אותם.

קונפליקטים מלאכותיים וסטריאוטיפיים

כזה הוא לצערי הסרט הצרפתי "בית ספר לחיים", שאין בו קורטוב של בית ספר לחיים. הסרט "פיגומים" הישראלי או הסרט היפני "הדרך לאור" שיעלה בבתי הקולנוע הערב, הם בתי ספר אמתיים לחיים. יש בסרט "בית ספר לחיים" תחושה שאנשי שיווק ישבו והחליטו על מתווה התסריט של הסרט. זה לא צחוק: כך עובדת הוליווד היום. אנשי שיווק בוחרים את ההפי אנד של הסרט. ב"בית ספר לחיים" יש בית ספר אמנם, אבל זהו. לא יותר.

מתוך הסרט בית ספר לחיים (באדיבות עדן סינמה).

מורה גרושה אם לילד הלומד בכיתתה, עומדת במאבק עם בעלה הרוצה שהילד יבוא לחיות אתו בכפר נופש באינדונזיה. גם הילד רוצה להיות עם אביו. לכיתה מגיע ילד דחוי מלוכלך, סשה, שאמו נטשה אותו. ילדי בית הספר, ובתוך כך בנה של המורה, מציקים לסשה והוא מגיב באלימות. המורה כועסת. לבית הספר מגיע מאהבה לשעבר של אמו של סשה – בחור מחוספס, שליח פיצות צפון אפריקאי שטיפל בסשה במקום האם. מתרחשים עימותים (כל כך צפויים) בין המורה הצרפתייה והאפוטרופוס הצפון אפריקאי שיסתיימו, איך לא, בסיפור אהבה. המורה עוברת אוטוסוגסטיה, ומתירה לבנה המרדן שכועס שאימו-מורתו לא העניקה לו לדעתו תשומת לב (תפר גס, כיוון שלאורך הסרט האם דווקא מעניקה לו תשומת לב) להצטרף אל אביו באינדונזיה, היא ושליח הפיצה חיים ביחד, והכל נגמר לשביעות הרצון של התסריט ואנשי השיווק בהפי -אנד.

אלא שכל הקונפליקטים בסרט מלאכותיים וסטריאוטפיים, לעג לתסריט טוב. כך למשל, הצפון אפריקאי יגיע לבית הספר עם קסדת השליח ויתעקש ללא כל סיבה לא להוריד אותה, יעני במטרה לאפיין בחור קשוח (צפון אפריקאי חובה!), ניגוד לבית הספר בעל הגינונים הצרפתיים הקורקטיים. בואנ'ה, איזה פתרון עלוב ושקוף להנגדה סטריאוטיפית של הנסיכה והצפרדע. או העובדת הסוציאלית, שמסרבת (ללא כל סיבה הגיונית, סתם כי היא ח**..) להתקשר אל האם הנוטשת של סשה – או אז הגיבורה של הסרט מתקשרת אל האם ומצילה את המצב כמו וונדרוומן כנגד מערכת החינוך האדישה. איפה ראיתם בעולם עובדת סוציאלית שתסרב להתקשר בטלפון אל אם נוטשת?

מתוך הסרט בית ספר לחיים (באדיבות עדן סינמה).

אליהם מצטרפת הילדה המזרח-אסייתית, שבסצינת הפתיחה של הסרט מתקשה לקרוא אותיות יסוד בצרפתית, מסיימת בסצינה מנותקת, רק בשביל ההפי אנד, כקוראת טקסטים לפחות כמו נשיא צרפת. ויש עוד ועוד דוגמאות המפוזרות לאורך כל הסרט, כל זאת כדי ליצור סרט חמוד, קל לעיכול, אבל פוגע באינטליגנציה הרגשית של צופים אוהבי קולנוע. ואיזה מסכנים התסריטאים והבמאי – שאם הם מוכשרים, נאלצים להיכנע לדרישות אנשי העסקים של חברת ההפקה-ההפצה. איפה הקולנוע הצרפתי, בו נחשב הבמאי כ"אוטר" הסרט (סופר בצרפתית), בו נחשבה קודם כל דעתו, והמצלמה נקראה "העט"?

בתקופת הרייגניזם שוחחתי עם הבמאי קלוד סוטה, שביים סצנת סיום מרגשת של סרט שאין בו הפי אנד, כזו שקורעת את הקרביים. שאלתי אותו – איך העז לעשות זאת בתקופה כזו? הוא נאנח ואמר: "כן, המפיצים האמריקאיים אמרו שהצופים באמריקה יצטרכו פסיכיאטר אחרי הסרט." והרי הצופים האמריקאים של שנות השישים היו מוכנים לסוף טראגי בנוסח בוני וקלייד, פושעים חינניים פרוטגוניסטים שנקמו את כאב האדם הבודד. זה היה כשנתנו לבמאים לעבוד. כיום נתון מוחם של הבמאים והיוצרים תחת דיקטטורת השיווק, וכוח היצירה שלהם משתתק. יש פה ושם סרטים מצוינים, שלא הולכים בתלם כדוגמת "מנצ'סטר על הים" ומאות סרטי ה"אינדי" האמריקאים הנהדרים שלא מגיעים אלינו להפצה.

מתוך הסרט בית ספר לחיים (באדיבות עדן סינמה).

כדי לתת הנחה מסוימת לסרט, אומר שזה לכל היותר 'סרט טיסה', על משקל ספר טיסה. על המטוס אני מוכן לראות כמעט כל סרט שיסיח את דעתי מהחרדה שהמטוס ייפול. השחקנית הראשית שרה פורסטייה, במסגרת המגבלות, עושה עבודה טובה למדי.

אומר, שמבקרים מסויימים מהללים את הסרט. אם אינכם מסכימים איתי, ואתם רוצים כמו הגשש "להכות את המומחה" (את המבקר), אתם מוזמנים לכתוב אלי למייל, או להגיב בעמוד שלי בפייסבוק. מגיע למבקרים לחוש את נחת זרועותיכם.