כשהילד השני שלנו התגייס והזמינו אותי לערב פואטרי-סלאם, זה מה שיצא לי:

לפני שלוש שנים שלחנו ילד לצבא/ מודה – חששנו, והיתה גם גאווה, המון גאווה/
לפני שלוש שנים החזרנו את הצבא אלינו לחיים/ מה טוב ומה נעים/

יש פעמיים בהם החיים ממש משתנים/ כשהראשון נולד ואחר כך כשהוא עולה על מדים/
חתונה זה חשוב, מרגש ומדהים/ זה לא כמו שילד נולד או עולה על מדים/

ולמדים האלה יש ריח מיוחד, ריח של מדים/ ריח של אבק, של סולר, של נשקים/
אין לזה מילה לריח הזה של הבגדים/ רק ריח של צבא, ריח של מדים/

אם תשימו אותי בצינוק קטן ואטום/ עיניים עצומות ופה חתום/
ותשימו שם את אותם הבגדים/ מיד אזהה – אלו הם מדים/

לפני שלוש שנים הוא עלה לאוטובוס/ תהיה מלחמה, הוא קיווה, היה שמח ומבסוט/
לפני שלוש שנים ליד הצוללת/ אנחנו פתחנו לצבא דלת/
פתחנו לו דלת והוא בכח נכנס/ עם מילים כמו טנק, מפקד ומדס/
פתחנו לו פתח לתוך החיים שלנו/ קיווינו שיהיה טוב, לא באמת ידענו/

שבוע ראשון זה מתח, דאגה וחשש/ מתי הוא יתקשר, מתי כבר שעת ת"ש?/
בחייאת אימא לא לדאוג, אצלי הכל בסדר/ אומר הטירון, הילד שמשחק אותה גבר/
ואנחנו בבית לא ממש בטוחים/ אם זה המצב או שזו פקודה מהמפקדים/ חיילים חייבים להרגיע את ההורים/

שישי בבוקר אני בכוננות עליונה/ יאללה אבא, תבוא כבר לתחנה/
יציאה ראשונה, אימא בדלת/ חיבוק, נשיקה, היא לא מוותרת/
יציאה ראשונה ואנחנו לא ממש קולטים/ כן, זה הילד שלנו על מדים/

טלויזיה דולקת, בגדים על הרצפה/ ככה זה כשהוא חוזר מהצבא/
פעם אותי זה היה מעצבן/ הייתי כועס, למען השם/
היום קצת נרגעתי, למדתי לשתוק/ אימא אומרת, הוא מה זה מתוק/
טלויזיה דולקת, בגדים על הרצפה/ ככה זה כשחוזרים מהצבא/

יום א' בשש, יוצאים לבסיס/ הוא קם ברבע ל…/ הכל בחפיף/
זורק לתיק את רוב הדברים/ מזל שאימא גיהצה ת'מדים וסידרה את כל הסמלים והתגים/
באוטו הוא גונב עוד דקות של שינה/ ואני מרוויח עוד מבט בו, ככה מהצד, בקטנה/
וכשהוא יורד בטרמפיאדה או בתחנה/ אני רואה ילד ותיק מתרחקים במראה/

ילד ותיק ונשק בצד/ ככה הוא צועד לו לבד/
בשבועיים הבאים הוא אי שם במדבר/ צפצוף של אוטו – יאללה אולי תזוז כבר/
זהו, במראה הוא כבר הולך ונעשה קטן/ ואנחנו עם הפחדים והדאגות נשארים כאן/

לפני שלוש שנים החזרנו את הצבא אלינו לחיים/ לצערי, גם לדברים כאלה מתרגלים/
תסכימו איתי שזה קצת מעוות/ שבגלל צבא הם לא בבית בשבת/
וזו לא אמירה של שמאלני עם משקפיים/ אלא של אבא עם דמעה קטנה מסתתרת בעין/

ושלא תבינו אותי לא נכון/ אני לא עצוב או בדיכאון/
אני לא מבואס עם הראש באדמה/ אוי מחר תהיה מלחמה/
אוי מחר יקרה כאן אסון/ מלחמה עם סוריה, חמאס, לבנון/

לא, זה לא המצב/ אני מבין טוב מאוד איפה אנחנו חיים עכשיו/
מבין שצריך צבא וחיילים/ אבל עדיין זה קשה – ילד על מדים/

ויש כמובן ים של טקסים/ רס"רים נובחים, חיילים צועדים/
נוסעים שעות עם צידנית של אוכל/ חיילים נשבעים בלטרון או בכותל/
ואנחנו רצים איתו לכומתה/ בשבילנו זה כיף, בשבילו זה סוף של מסע/
הם עם אלונקה, אפוד ופק"ל/ אנחנו עם שורטס ועם עודף משקל/
אני רץ, מתרגש עם דמעה קטנה מסתתרת/ מקווה שאולי פעם זה יהיה קצת אחרת/

לפני שבוע שוב הצבא נכנס לנו לחיים/ כן, כן, שוב אותו ריח של צבא, של מדים/
עוד פעם צ'ימידן, כלי רחצה, גרביים, תחתונים/ עוד פעם טירונות, שבתות וטקסים/
ואני לא יודע אם זה קשה פחות או קשה יותר/ כשלגייס ילד הופך כבר הרגל/

תגידו, זה לא קצת מוזר בעיניכם/ שעושים מסיבה ואז שולחים אותו להילחם/
מסיבת גיוס עם ברכות, מתנות, נישוקים/ זו סיבה למסיבה? בשביל זה חוגגים?/

לפני שבוע אנחנו שוב בלשכה/ צילומים, סבא סבתא, חיבוק ונשיקה/
עוד פעם מנופפים לשלום/ עם חיוך מאולץ ודמעה מסתתרת/
עם שמחה על בגרות ועצבות כי הוא צריך ללכת/
עם ערבוב של תחושות, סערת רגשות/ כי זה לא משהו שצריך להיות/
לא צריך לשלוח ילד לצבא/ איזה מן עולם זה, כל הזמן מלחמה/
ילד צריך ללכת ללמוד/ ואחר כך חתונה, תלך לעבוד/

כן, אז כמו שרובכם כבר יודעים/ זה לא קל להיות הורה לחיילים/
אז נכון שהם חכמים, מוצלחים, מוכשרים ויפים/ אלא שבצבא, בהגדרה, החיים יותר מסוכנים/
אז נכון שכל אם עבריה יודעת…/ אבל עד שהוא חוזר לשבת, היא כמעט משתגעת…/

יכולתי לדבר כאן עוד שעות/ אבל קרן הקציבה לי רק כמה דקות/
אז הגיע הזמן לנמק ולסכם/ אני רואה שזה גם מתחיל לשעמם/

היום הוא מלש"ב, עוד שניה הוא בקבע/ רק בישראל הצבא הוא חלק מהטבע/
לפני שלוש שנים הצבא נכנס לנו לחיים/ וקשה להגיד שזה רק טוב ונעים.