סיפור יפה עם סוף טוב והמון מסרים חשובים: אף פעם לא לוותר, תושיה זה דבר מאד חשוב, חברים טובים ומשפחה דואגת בהחלט גם, קשרים בשלטון המקומי – עוזר.

לפני 9 שנים ו-3 ימים, יום ה' בשבוע, בעוד ג'וקי, כלבי הנאמן שכבר התראיין פה לאיזה כתבה, מתארח אצל חברים בעיר גדולה במרכז הארץ, מצלצל הטלפון. יוני על הקו: "ג'וקי נעלם. נראה לי שכדאי שתגיע". זה נשמע לי רציני אז נכנסתי לאוטו ונסעתי.

ג'וקי היום – יושב מתחת לשולחן בסלון (צילום: יאיר ויטמן)

בדרך התקשרתי לאבא שלי ששכן שלו באותה התקופה היה הווטרינר העירוני של אותה העיר. למזלי הוא, ועוד יותר מזה – הבת שלו, מאד אוהבים את ג'וקי וישר הוא התחיל לסייע, התקשר למכלאה העירונית לראות אם הוא שם ולמוקד העירוני לראות אם יש דיווחים על כלבים משוטטים שעונים לתיאור.

לפי הדיווחים שלו ובעזרת מכשיר GPS שיוני נתן לי (פלאי הטכנולוגיה בזמנו) התחלתי לחפש ברחבי העיר – ללא הצלחה. למחרת, יום ו', כבר היו לי שלטי "אבד כלב – פרס למוצא הישר" שהתחלתי לתלות יחד עם רותם בסביבת הבית, במקומות שדווח לי שנראה כלב דומה ובמעגלים מתרחבים. את כל היום בילית בלהסתובב בעיר, לשרוק ולשקשק באבזם הרצועה.

בערב כבר הגיע טלפון ממספר של "בזק". המתקשר אמר "יש כלב. כמה כסף?" וכל ניסיון שלי לדלות מידע או להסביר שמדובר בכלב מעורב וחולני (באותה תקופה הוא טופל באנטיביוטיקה וסטרואידים בשל חשש לקדחת קרציות בשלב קריטי) לא הועילו. בסוף הוא ניתק ולמחרת, שבת בבוקר, הלכתי למשטרה להגיש תלונה. השוטרת, לא מהמבריקות שפגשתי, אמרה לי שאין כאן שום עבירה ושאם פרסמתי שיש פרס, זכותו להתמקח אבל שאם אני חושש להיפגש איתו, הם יכולים לשלוח איתי ניידת… מיואש מהכיוון הזה פניתי לתושייה שלי ואמרתי לעצמי שאם הוא התקשר מטלפון בזק, הוא בטח יתקשר שוב מאותו המקום, שכנראה איננו הבית שלו אלא טלפון ציבורי, ואני רק צריך לגלות איפה הטלפון נמצא.

התקשרתי כמה פעמים עד שבסוף ענו לי 2 בני נוער שיכורים שלא היה להם מושג איפה הם נמצאים. בפעם השנייה ענה לי בחור מגאנה שלא הבין עברית ולא ידע להגיד איפה הוא אבל משהו בקול שלי הבהיר לו שזה חשוב מספיק והוא נתן את השפורפרת לאדם מבולבל ששאל מה אני צריך. לא היה זמן להסביר את הסיפור האמיתי אז אמרתי לו שהבן שלי התקשר אלי מהמספר הזה ושהוא לא מוצא את אשתי. אחרי שנתן לי את הכתובת ביקש תיאור של הילד ושאל מה לעשות אם הוא רואה אותו. אמרתי לו שהוא ג'ינג'י עם מעיל ירוק ושיגיד לו שלא יזוז ושאמא תיכף באה. לעיני רוחי דמיינתי את האיש מעמיד ילדים ג'ינג'ים בשורה.

הלכנו אבישי ואני לסיבוב מיפוי טלפונים ציבוריים ואחרי כשעה כבר ידענו על כל טלפון ציבורי באזור מה המספר שלו והתוכנית הייתה לחכות שהאיש יתקשר, לראות מאיזה מספר, לנסוע לשם ואם הוא קטן – להתעמת איתו ואם הוא גדול, לצלם ולחזור למשטרה.

איך שסיימנו את המיפוי טלפון ממספר חסוי. מישהו אחר, כנראה מכר של ההוא מאתמול ולא תאב בצע בכלל. סיפר שראה 2 אנשים קושרים את הכלב שלי במפעל בשר (!!!). לא הסכים להזדהות. לא רצה תמורה. ניתק.

נסענו למפעל הבשר, שהיה ממש קרוב לבית ממנו ג'וקי נעלם, אבל היה כבר מוצ"ש והמקום היה שומם. תלינו עוד כמה שלטים וחזרנו הביתה.

למחרת על הבוקר, יום א', מאור ואני שמנו פעמינו אל מפעל הבשר וניסינו לתחקר שם אנשים אבל לא גילינו כלום. כשהגיעה שעה נורמלית התקשרתי לווטרינר העירוני לעדכן אותו באירועי הסופ"ש והוא אמר שהוא מכיר את מפעל הבשר ועובד מול הוטרינר שלהם. "תן לי לעשות כמה טלפונים", הוא אמר וכעבור 10 דקות חזר אלי. "דיברתי עם הווטרינר של המפעל שדיבר עם העובדים. הם לא רצו לתת לו פרטים אבל הבטיחו לו שהיום הכלב יחזור לבעלים שלו". תוך 5 דקות אני מקבל טלפון מבחור מעיר סמוכה שטוען שנראה לו שהוא קנה את הכלב שלי. לטענתו אחיו עובד ליד מפעל הבשר, ראה את המודעות ואמר לו שנראה לו שהכלב שהוא קנה גנוב. קבענו להיפגש.

נסעתי עם אבא שלי לעיר הסמוכה ושם, מצחין, מלוכלך, בלי שום מושג מה עבר עליו בשלושת הימים האלה ובטח שלא מה עבר עליי, חיכה לי היצור הזה. היום לפני 9 שנים.