"מי רואה טוב יותר את העולם, הפיקחים בעלי הראייה הבריאה, או העיוורים?" זו השאלה המרכזית בסרטה היפהפה והפיוטי של נעמי קוואסה, סרט יפני, מהפיוטיים המעודנים והחכמים שראיתי השנה.
יש לנו, בני האדם, כל כך הרבה רעשים ביום יום, המסיחים את תשומת לבנו ממראות העולם והטבע סביבנו, מלראות אחד את השני, לראות את האחר. התקדמות הטכנולוגיה, והריצה המטורפת להשגת מטרות ולהישרדות, יוצרים אצלנו כל כך הרבה רעש, שאנחנו הופכים לעיוורים ואטומים.
ידוע הוא שהעיוורון גורם לפיצוי חושים אחרים, שמתעלים מעבר לרגיל, כגון שמיעה, תשומת לב וריכוז. לכן העיוורים רגישים הרבה יותר מהפיקחים לנימים הדקים ביותר הקיימים בעולם, שאנו לא רואים כתוצאה מהרעש היומיומי החודר לפנימיותנו והופך את החיים לדלים יותר, אכזריים יותר.
הרעיון המרכזי של "אל האור" פשוט גאוני. הדמות הראשית היא אישה צעירה בשם מיסאקו, שבמקצועה היא מקרינה סרטים בפני קבוצת עיוורים ומקריינת להם את תיאורי הסרטים. היא גם כותבת להם את הקריינות בשפה שיבינו ויחושו את רוח הסרט מתוך המילים. אלא שתוך כדי הקרנת סרט מסוים של במאי, בעל יכולת תיאורית וחכמה עמוקה, היא מוצאת את עצמה מתמודדת עם "חכמת הראייה" של אנשי הקבוצה.
ממחמאות מנומסות על עבודתה בתחילת הסרט, הם עוברים לביקורת נוקבת על רמת תיאוריה של מיסאקו. "מתוך התיאור שלך על הגיבור שמוצא בובה מחול על שפת הים לא יכולתי לחוש מה עובר על הגיבור", מעירה לה אחת מחברות הקבוצה. אט אט, כתוצאה מהביקורות של הקבוצה, הקריינית מוצאת את עצמה מתוסכלת מרמת הכתיבה שלה, שלא מצליחה להעמיק את תוך המשמעויות של הסצנות החבויות מעבר לראייה הרגילה שלה. היא מגלה שהעיוורים דורשים ממנה להעביר תחושות אמתיות ועמוקות, לראות בדיוק רב יותר סצנות שהיא רואה אך לא קשובה אליהן עד הסוף. מיסאקו מגלה שראייתה את העולם שטחית.
וכך נפתח הסרט: המוני אנשים ברכבת, שלטי ניאון, רעש והמולה, פטפוטים אינסופיים – הקריינות המתארת את הצילומים שטחית, כי מבעד עודף הטכנולוגיה הצרכנית המטמטמת את החושים אי אפשר אחרת.
אחד מחברי הקבוצה, נאקמורי, צלם שאיבד כמעט את כל יכולת הראייה ומתעקש לצלם את העולם עם שאריות הראייה הקלושות שלו, מכיר את שני הצדדים – ראייה ועיוורון – ומעביר על הגיבורה (ועלינו הצופים החיים בחברת הרעש) ביקורת נוקבת. בשלב זה, מעמיקה תודעת הראייה של מיסאקו שיש בה גם יכולת קשב אל עצמה ואל יתר חושיה.
היא פוגשת את במאי הסרט אותו הקריאה בפני הקבוצה, אומן חסר פשרות ומוסרי, המבטא באופן שונה את העולם מהקולנוענים הממוסחרים (על אחריותי בלבד – רמז לבמאי המופלא אקירה קורוסאווה, גדול הקולנוענים היפנים שחתר תמיד אל השלמות). מיסאקו מעמיקה בסרטו של הבמאי, מראיינת אותו, לומדת להביט אל יופייה ועיצבונה של שקיעת השמש הנעלמת, ורדיפתנו חסרת הסיכוי להשיג את השמש- אל האור (מוטיב יפני מובהק), ומשמעות פסל החול שייהרס בכל רגע ויתאחד עם הטבע. מיסאקו מתאהבת בצלם שמתעוור בהדרגה, ובטרם התעוורותו הסופית מתרחש חיבור מסוים מאוד בין השניים. דרך צילומיו היא מתוודעת אל עולמה.
"הדברים היפים והטובים ביותר הם הדברים שנעלמים לנו" אסכם תובנות נהדרות שאומרים גיבורי הסרט, "אנחנו כל הזמן רודפים אחרי השמש בשקיעה הנהדרת, והיא נעלמת. אנחנו אוהבים מישהו, והוא נעלם לנו. אנחנו אוהבים לראות את העולם (המתעוור), והראייה נעלמת". אימה של מיסאקו, גם היא בעלת לקות, חולת אלצהיימר נעלמת והחיפושים אחריה מגלים שהיא ברחה לצפות ביופי הטבע והשקיעה אל האור, בטרם תיעלם גם היא מהעולם.
הסרט גם מעניק לצופה את הסיבה בגללה נהוג לעשות מדיטציה בעיניים עצומות. כדי ששום דבר לא יסיח את הדעת מיכולת ההקשבה לפנימיות האדם ולחיצוניות העולם. במעמד הר סיני כתוב שבני ישראל העומדים בתחתית ההר, "וכל העם רואים את הקולות". יש אנשים המשתפים חושים. למשל, יש מוזיקאים שרואים כל צליל בצבע שלו. ראייה וקשב הם מתנת אל שאם לא תדע להשתמש בהן נכון הם הולכים לאיבוד.
המשחק חזק, ובמיוחד עושה השחקנית איאמה מיסאקי תפקיד שאינך יכול שלא להתאהב ביופי ובטבעיות שלו.
הבימוי של נעמי קוואסה, בשילוב עבודת הצילום, הוא פנטסטי. בין דרמה ויצירת קונפליקטים, לבין פיוטיות קסומה. לא פשוט להגיע להישג קולנועי כזה, שבו אתה תופש את תשומת לב הצופה שלא בטריקים סינמטיים. ידידתי התלוננה שיש מספר סופים לסרט (ביקורת שכיחה, שגם אני כבמאי כבר טעמתי ממנה), יכול להיות שהיא צודקת, אבל לי זה לא הפריע. להפך, זה העמיק את ההתחברות. עניין של טעם.
שעתיים של עונג.
אל האור
101 דקות, יפנית, תרגום לעברית ואנגלית
יפן, 2017
בימוי: נעמי קוואסה, צילום: ארטה דודו, פסקול: איברהים מעלוף
שחקנים: איאמה מיסאקי, מאסאטוסי נאגסה, טאטסויה פוג'י