חנוכייה, סופגניות, לביבות, הדלקת נרות, מכבים, נס פך השמן, ופסטיגלים. כולנו יודעים איך חנוכה נראה היום בארץ, אבל איך החג התחיל? ולמה? חפרנו קצת בשכבות הזמן, ונעזרנו באריאל אביב, כדי להביא בפניכם את התשובות.
אביב הוא מרצה למחשבת ישראל במסגרות שונות, בהן בית הספר להוראת תרבות ישראל של תכנית בארי במכון הרטמן, ומנהל התוכן של אתר תרבות יהודית-ישראלית. "לחנוכה שני מקורות עמוקים, מעין זוג הורים, שלעתים יש ביניהם קצת מתח – הטבע והתרבות, החופפים במידה מסוימת בהתאמה גם את הצד האוניברסלי והפרטיקולרי של החג. כפל הפנים הזה משתקף גם בשמותיו של החג ובמשמעויותיו הרלוונטיות גם לימינו".
מוסיף אביב "מצד אחד זהו חג האור או חג האורים (במובן של אור בשורוק – אש). ככזה הוא מבוסס על החוויה הבסיסית, הקמאית, של השתוקקות לאור, בעיקר בתקופה זו של השנה שהלילות מתארכים והולכים והחושך גובר. (היום הקצר בשנה מתקיים בין ה-21 ל-23 בדצמבר – מ.ה.) היא גם לובשת צורה של הגברה וחיזוק של האור הטבעי. סיוע לכוחות הטבע ולאלים בעולם הפגאני להגביר את האור על פני החושך וזאת על ידי הדלקת לפידים ומקורות אור שונים. מכאן חגי האור הרבים המתקיימים בתקופה זו בשנה ברחבי העולם, שהם כנראה גם הרקע הקדום למנהגי האור שאומצו בחג המולד".
כלומר, מוטיב החושך והאור בתקופה הזו של השנה הוא בהחלט לא מקרי או מקורי לעם היהודי והיה קיים הרבה לפנינו. מרחיב אביב "מקור מעניין לכך במסורת היהודית הוא אגדה תלמודית קסומה על האדם הראשון העומד מפוחד מול החשכה הגוברת בתקופה זו. הוא היה בטוח שהעולם הולך לקראת קצו, כעונש על חטאו, והחל לצום ולהתפלל. רק כשראה שהיום מתארך חזרה, הבין שמדובר בטבעו של עולם, ולפי המסופר בתלמוד – קבע חג בן שמונה ימים. באגדה זו חז"ל מכירים באופן מפתיע ואפילו מטלטל במקורו הקמאי-אוניברסלי של חג האורים, שקדם למעשה אלפי שנים לסיפור החנוכה ובכלל לסיפור היהודי, ומיוחס לאדם הראשון, כלומר – לאדם באשר הוא. הם גם מצליחים לזהות בו את שורשם, הראוי, התמים, של חגי האור האליליים שהם מכירים גם בזמנם".
"הם נוטלים את העוקץ האלילי בכך שהם מייחסים אותם לחגי הודיה לאל על קיומו של הסדר הטבעי. (וזהו גם ההקשר שבו הנושא נידון, חגי לוח אליליים במסכת עבודה זרה). ניתן לראות שלפי מסורת זו, חג האורים אינו חג הנסים, אלא אדרבה – הוא חוגג את הטבע ואת השתוקקותו הטבעית של האדם לאור ולחיים".
אביב מרחיב ומתאר לנו את התגלגלותו המודרנית יותר של מוטיב האור בחג החנוכה: "מעניין לציין שצד זה של החג משך את תשומת לבם של מחדשי החג בתקופה הציונית, וחלקם התחברו אליו יותר מאשר לסיפור הלאומי או במשולב אתו. כך למשל תהלוכות הלפידים שהחלו לנהוג ולהתפשט במושבות ובתל אביב משנות העשרים והשלושים. שירים כמו "אנו נושאים לפידים", "הבה נרימה נס ואבוקה" ואפילו כנושא העומד בפני עצמו בשיר "באנו חושך לגרש" מהווים ביטוי הולם לכך וחלקם אף נכתבו לכבוד תהלוכות אלו".
הגאוגרפיה של ארץ ישראל מספקת לנו סיבה נוספת לשמחה. בתקופה הזו באה אל סיומה תקופת מסיק הזיתים. בכלכלת ארץ ישראל החקלאית יש מקום מיוחד לזית ולשמנו, וסיום המסיק, כמו סיום קציר החיטה שמהווה חלק מהתשתית לחג הסוכות, מתקף את הצורך בחגיגה ציבורית. על פי המשנה (ביכורים א, ו), חנוכה היה סוף מועד הבאת הביכורים.
ישנה גם טענה כי חג החנוכה נחגג לאחר שחרור המקדש מהכיבוש היווני על ידי החשמונאים בשל אי היכולת לציין את סוכות כהלכתו. כלומר בשל גזרות היוונים לא יכלו לציין את סוכות בבית המקדש, וכאשר שוחררו היהודים מעול היוונים היה ניתן לקיים סופסוף מעין השלמה לחג. ככתוב במקבים ב י, ו-ח: "ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן, בענפי עץ עבות ובענפי הדר וב[כפות] תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם. נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחוג מדי שנה בשנה את הימים האלה".
בהקשר של המכבים, והדגשים השונים הניתנים לחג החנוכה, במיוחד המתח בין נס פך השמן לגבורת המכבים, מציע אביב אופן שונה להתבונן על שני ההיבטים הנ"ל של החג. מקובל לראות בנס פך השמן דגש שניתן בגולה כדי להעצים את מקומו של אלוהים כמושיע לעמו. לעומתו המכבים הלוקחים את גורלם בידיהם, מפגינים חכמת מעשה ארצית ואנושית, חשיבה ריאל פוליטיק והכרות עמוקה עם המעצמות והכוחות המעצבים את המציאות באותה התקופה, הודחקו מהאתוס וגבורתם הלאומית הוזזה הצידה עד לימי הציונות. זו דווקא ראתה בנרטיב המכבי כלי ראוי לחנך עליו את העם, דוגמא ומופת ל'יהודי החדש', והחזירה את הסיפור החשמונאי לקדמת הבמה.
אביב מרחיב "הרבה נכתב על שני הנרטיבים – זה הנסי שאותו אימצו חז"ל ועל פיו עיצבו את כל הלכות החג, תפילותיו ומנהגיו, ובראשם הדלקת החנוכיה; ולצדו – זה של הניצחון הצבאי, המתואר בהרחבה בספרי החשמונאים. היו הוגים ציוניים שהלינו על העלמת סיפור הגבורה הצבאית ממקורותינו, עד כדי שהיו מי שקראו להשיבו לאוצר הספרים שלנו ואפילו לתנ"ך".
"מבלי להיכנס לעובי הקורה בנושא, שכבר נידון רבות, אני מבקש להאיר נקודה שנוטים להחמיץ. יש לשים לב כי גם על פי הסיפור החז"לי במסכת שבת, הכוהנים לא התבססו על הנס כשהדליקו את מנורת המקדש. אדרבה, הם הדליקוה כחלק בלתי נפרד של עשייה ארצית, בכל האמצעים שעמדו לרשותם, וכהמשך ישיר של המאמץ המלחמתי. אף שידעו שהשמן שבידיהם מספיק ליום אחד בלבד, וניתן היה לחשוב שעליהם לוותר ולחכות שיימצא או יובא די שמן טהור, הם עשו מעשה במעט שבידיהם כמיטב יכולתם האנושית המצופה. הם ודאי לא ציפו לנס ולא הסתמכו עליו. הנס שאירע, יהא טיבו אשר יהא, הוא במידה רבה בעצם המעשה והיוזמה האנושית. בנכונות להתחיל בקטן, במעט שמן ובמעט אור, ולקוות שיימצאו עוד פתרונות בהמשך. בדיוק כפי שיצאו למלחמה כנגד כל הסיכויים, והאמינו שמה שבידיהם, עליהם לעשות. אנחנו יודעים שהמעט הזה הוכיח עצמו כנגד כל הסיכויים".
מוסיף אביב: "נראה לי שחז"ל לא ראו הבדל גדול בין שני ה"נסים". שניהם היו בעיניהם ביטוי של אותה אמונה עצמה, שעל האדם לעשות את מה שבידיו, אם מעט ואם הרבה. מבחינה זו, סיפור חנוכה דווקא בגרסתו היהודית הוא סיפור מופלא של אמונה באדם לא פחות מאשר אמונה באל. המשותף לשתיהן, אי הנכונות להיכנע לטבע ולמציאות. לחוקי הטבע, ההיסטוריים או הפיזיקליים. בניגוד לסיפור הטבעי של חג האורים, חנוכה הוא חג שמציג לצד כוח ושמחת הטבע את כוחו של הנס, כוחה של גבורת הרוח והרוחניות, את כוחה של היכולת לחרוג ולהתנוסס גבוה מעל לשגרת הטבע וכבלי המציאות האפרורית. לצאת כנגד הרבים (גם כנגד רוב הסיכויים) ולהדליק נר קטן. ונר קטן שמודלק באמונה ברוח עשוי להפוך לאור גדול".
