היום (ראשון) אמורה הממשלה לאשר תכנית לאומית להתייעלות אנרגטית, כ-6 שנים וחצי לאחר המועד המחויב בחוק. האישור מחר מושפע מעתירה של עמותת אדם טבע ודין לבג"ץ, ונראה מנוגד למאמצי משרד האנרגיה להגדיל את כושר הייצור במהירות, ולא לבחור בהתייעלות.

לקראת ישיבת הממשלה הבוקר, פורסמה הצעת ההחלטה לגבי אישור תכנית לאומית להתייעלות אנרגטית. טיוטת התכנית פורסמה עוד בינואר וגולת הכותרת שלה היא השאיפה להפחית את צריכת החשמל ב-17% עד שנת 2030 בהשוואה לתרחיש "עסקים כרגיל" ללא התכנית. מכיוון שתיקון חוק מקורות האנרגיה משנת 2011, נקב בתאריך של ה-30 ביוני 2011 כתאריך אחרון לאישור התכנית והיא לא אושרה, עמותת אדם טבע ודין עתרה לבג"ץ בדרישה לחייב את הממשלה לאשר תכנית, אשר תעלה בקנה אחד עם ההתחייבות הממשלתית להפחית פליטת גזי חממה, בהתאם להסכמי האקלים הבינלאומיים.

תחנת הכוח "אורות רבין" בחדרה (צילום: יעקב נחומי/ פלאש 90).

בדברי ההסבר להחלטה, הוזכרה העתירה שחייבה את הממשלה להגיב בשבוע שעבר לדרישת בית הדין. לפי העמותה, המדינה השיבה שביום ראשון תאושר הצעת ההחלטה. בשיחה עם 'דבר ראשון' אמרה עורכת הדין לי-היא גולדנברג מהעמותה ש"ברור לי שללא העתירה שלנו, הממשלה לא הייתה עומדת בדרישות החוק גם השנה". לעמותה יש רעיונות נוספים אותם היא רוצה לקדם, בהם דרישה מיצרני החשמל עצמם לממן פרויקטים של התייעלות אנרגטית בעבור הצרכנים שלהם, תפיסה שעד כה לא אומצה באופן מחייב. כאשר מביאים בחשבון את הפעולה הנמרצת של הממשלה להרבות בתחנות כוח במהירות, ואת הקושי להגדיר מהו בדיוק תרחיש "עסקים כרגיל", קשה להעריך עד כמה משרד האנרגיה רציני בכוונותיו לגבי התייעלות אנרגטית, למרות האינטרס הציבורי המובהק בקידום תכנית לאומית בתחום זה.

האפקט הכלכלי של התייעלות אנרגטית

בכדי להתייעל מבחינה אנרגטית דרושה השקעה ראשונית גדולה, כדי להחליף מוצרים ותשתיות עתירי צריכה במוצרים חסכוניים ואילו התמורה מתקבלת במשך הזמן, עם הפחתת צריכת החשמל. תצורה כלכלית זו מצדיקה סבסוד רב ומתן אשראי להשקעה באמצעים ציבוריים, כדי למנוע מצב שבו מי שממילא עתיר באמצעים, אזרחים ורשויות כאחד, יכול לממן את הפרויקטים בתחום וליהנות בעתיד מתשלום מופחת, ומי שאין לו נגישות להון להשקעה, נידון להיתקע עם צריכת חשמל בזבזנית ויקרה לאורך שנים. החיסכון הנוסף מושג בכך שניתן להאט את קצב הקמת תחנות הכוח, ובכך להקטין את העול הפיננסי על הציבור שנדרש לממן את הקמתן דרך תעריף החשמל.

ההתייעלות טובה לציבור גם ברמה הקרובה – הצרכן שהחליף מכשירים, או העירייה שהתקינה תאורה חסכנית, מביאים להפחתת צריכת החשמל בשל התייעלות הצריכה וגם להפחתת התעריף עצמו, עקב ההקלה על משק האנרגיה. מבחינת יצרן החשמל, התייעלות אנרגטית איננה חד משמעית מבחינה כלכלית. מי שמוכר את כל החשמל שהוא יכול לייצר מעדיף התייעלות, כי היא חוסכת לו השקעות גדולות כדי לעמוד בתוספת ביקושים עתידית, אך מי שמחזיק בכושר ייצור בלתי מנוצל, יכול להרוויח יותר דווקא מהגברת הצריכה. עד כה, חברת החשמל הייתה מעורבת בפרויקטים של התייעלות אנרגטית, והאינטרס שלה בתחום גדול יותר משל שאר יצרני החשמל, מפני שתוצר נוסף של הפרויקט הוא הפחתת העומס על רשת החשמל, אשר נמצאת באחריותה הבלבדית של החברה. פעולה שכזו יכולה לתרום גם לייצוב הפיננסי של החברה, אשר נושאת חובות גדולים בגין השקעות העבר, והפיצוצים בצנרת הגז ממצרים לישראל בשנת 2011.

מאגר "לוויתן" על חשבון ההתייעלות האנרגטית

דו"ח מבקר המדינה מצא כי המדינה מבזבזת מאות מיליוני שקלים בכל שנה בשל כושר ייצור עודף לחשמל. בעוד שר האנרגיה הגדיר יעד לכושר הייצור של 20% מעל שיא הצריכה, המצב כיום הוא יותר מ-30% מעל שיא הצריכה, והוא צפוי לטפס אפילו יותר. לפי תגובת רשות החשמל, הפרטת הייצור היא זו שמצדיקה את העודפים והבזבוז הכרוך בהם, מפני שפרויקט של הקמת תחנת כוח עשוי לקחת כ-10 שנים משלב התכנון עד כניסתה לפעולה, ואין יכולת לחייב יצרנים פרטיים להקים תחנות.

אסדה בקידוח לוויתן / צלם: יחצ

הנושא עצמו שנוי במחלוקת אך אין ספק כי עודף כושר ייצור, למרות הבזבוז הכספי, עדיף על מחסור בכושר ייצור, שיכול לגרום להפסקות חשמל ובמצבים מסוימים גם לאבדן חיים, אלא שגורמים שונים מצביעים דווקא על פיתוח מאגר "לוויתן" כגורם הסמוי אשר מתמרץ את הממשלה להקדים עד כמה שאפשר את הקמת תחנות הכוח המופרטות, גם כאשר אין בהן צורך משקי מובהק, בכדי להגדיל את השוק של מאגר "לוויתן" שאין לו די חוזים עתידיים חתומים כדי לממן את ההשקעה הגדולה בפיתוחו באופן משביע רצון.

המדינה זקוקה למאגר כדי להגדיל את היתירות במשק הגז ולהגביר את הביטחון האנרגטי, והיא עושה זאת בשיטה של תמריצים גלויים כמו "מתווה הגז" ואולי גם סמויים, ולא בהשקעה ישירה, אף שמדובר בנכס ציבורי. התייעלות אנרגטית עשויה לסתור את המדיניות הזו. מדיניות חלופית שיכלה לנקוט בה הממשלה, היא להקדים את ה"חלונות" של שבירת חוזים אפשרית בחוזים הקיימים של מאגר "תמר". בתרחיש כזה, הייתה מתקיימת תחרות בין "לוויתן" ל"תמר", שהייתה מסתיימת בהפחתת מחירים, ובמימון ודאי יותר לפיתוח "לוויתן", גם אם תוך הפחתת מחיר הגז ופגיעה ברווח היזמי, בייחוד ממאגר "תמר".

בעלי "תמר" ובייחוד יצחק תשובה, דאגו למכור נתחים מהמאגר לגופים מוסדיים בישראל, כאשר פגיעה בערכו כעת לא תפגע רק בתשובה, אלא בעיקר בחסכונות הציבור הרחב. בפועל, הממשלה מעדיפה להגדיל את השוק במהירות מקסימלית – הן באמצעים מוצדקים סביבתית כמו הפחתת השימוש בפחם למינימום, והן באמצעים מפוקפקים יותר כמו צבירת כושר ייצור רב מעל הנדרש. בחירה זו של הממשלה תואמת את האינטרס של מונופול "תמר", אשר מובל על-ידי נובל אנרג'י האמריקאית ו"דלק קידוחים" בשליטת יצחק תשובה, המחזיקים גם במאגר "לוויתן", אך לא בהכרח תואמת את האינטרס של אזרחי ישראל.

התייעלות אנרגטית כן תואמת את האינטרס הזה כמעט בכל תרחיש, אם מצליחים להתגבר על המכשול של ההשקעה הראשונית הנדרשת.