האיש המקולל ביותר בשבוע שעבר, לפחות בתקשורת הישראלית, היה ארז ויגודמן, מנכ"ל חברת טבע עד לפני כעשרה חודשים. בכל האתרים והתדרים, מכל הפרשנים והמלומדים, ניתן היה לשמוע הסכמה על נקודה אחת מרכזית – ויגודמן צריך להחזיר את מענק הפרישה שלו, כצעד ענישה על הצרות אליהן נקלעה טבע תחת ניהולו. הרשו לי לכפור בטענה זו ובפופוליזם עליה היא מבוססת.

ויגודמן כמובן איננו חסין מביקורת, אך את הביקורת יש להשמיע בעתה. איזו תועלת תצמח מכך שויגודמן ישיב את 3 מיליוני הדולרים שניתנו לו כמענק פרישה (על פי דיווחים שונים)? האם זה יציל את משרתו של אפילו עובד ייצור אחד של טבע?

ממילא הדרישה והבוז כלפי ויגודמן לא כוונו לכך שהוא באמת ישיב את מענק הפרישה. זה הרי לא צפוי לקרות. המטרה האמיתית של הדרישה הזו, שהושמעה באוניסונו (קול אחד) אצל כל הפרשנים הכלכליים, היא מירוק המצפון. איכשהו צריך להסביר למה עטפו את ויגודמן בכתבות סכריניות כאשר היה האדם בעל השכר הגבוה ביותר במשק רק לפני שנתיים, ואיך בחרו בו ל"איש השנה" בזמן שהוביל את העסקה שהביאה לקריסתה הפיננסית של 'טבע'.

אך לא הייתי מתעכב על דו הפרצופיות כלפי ויגודמן אילולא הייתה לה משמעות נוספת, עמוקה יותר. חשוב שנבין כיצד נולדה לה לפתע ההסכמה הזו כי ויגודמן "חייב להחזיר את מענק הפרישה", צעד מיותר לחלוטין מבחינת העובדים כאמור, ומה היא משרתת: הטענה הזו היא הסוואה. דמיינו מטוס שננעל עליו טיל מונחה חום והוא יורה נור לוהט, אשר מושך אליו את הטיל. הטענה כנגד ויגודמן היא הנור שנועד ללכוד את הזעם הציבורי.

לא מפתיע לגלות שחלק נכבד מהפרשנים והדעתנים הכלכליים הוסיפו, לאחר דברי התוכחה כנגד ויגודמן, דברי גנאי לשביתת ההזדהות של ההסתדרות והמשק עם עובדי טבע. על פי העמדה הרווחת בקרב מובילי הדעה בעיתונות הכלכלית והכללית קריסת טבע היא "בלתי נמנעת", ולמעלה מזה, "מחויבת המציאות". אין טעם, כך לדידם של הדרוויניסטים הכלכליים, לשמר באופן "מלאכותי" את העבודות של עובדי טבע הקורסת. לא, על פי חוקי הקפיטליזם והג'ונגל מי שנופל מגיע לו ליפול, ואולי גם למות. "ככה זה", היה אומר קורט וונגוט.

מבין הפרשנים הכלכליים בולטים אלו שמקפידים לשמר חזות "חברתית", כמו גיא רולניק מהמרקר ושאול אמסטרדמסקי ראש הדסק הכלכלי של "כאן – תאגיד השידור הציבורי". הם הוסיפו לניתוח שלהם את המצב את הדרישה להקמת הכשרה מקצועית שתאפשר לעובדים לעבור למקומות עבודה מניבים יותר, ודברי ביקורת על ההסתדרות אשר מובילה את שביתת ההזדהות עם העובדים. כך איפשרו רולניק ואמסטרדמסקי לכל המעוניין להבין כיצד נראית תעמולה – כאשר טוענים טענה המבוססת על מטרה ערכית מוצהרת, ומשתמשים בה לטובת המטרה המנוגדת. הקמת הכשרה מקצועית משוכללת בישראל היא מטרה נאצלת, אך יקח שנים, במקרה הטוב, להקים מערכת מהסוג הנדרש. בינתיים יש לעשות כל שניתן כדי להציל את העובדים בטבע, ואת המשק הישראלי מהמכה הקשה שהנהלת טבע מתכננת לו.

זהו בדיוק המקום שבו משתבצת הטענה כנגד ויגודמן שנבחר כ"שעיר לעזאזל" בתחילת המשבר הנוכחי. התועמלנים של השיטה הכלכלית הקיימת בישראל עושים הכל על מנת להסתיר את כשליה, עיוותיה וחוסר הצדק שבה. אחת הדרכים היא הטלת האשמה על אישים  וגופים ספציפיים: ויגודמן אשם, ההסתדרות אשמה, הכל – רק לא השיטה הכלכלית שאפשרה את התפתחות הבועה הפיננסית על חשבון היצור, על חשבון מה שטבע מייצרת בפועל.

הנהלת חברת טבע החליטה לנתקה מישראל, והישראלים צריכים להיאבק בכך (איור: תום ויזל)

הדברים מזכירים את המחאה כנגד השחיתות שהחלה בפתח תקווה והגיעה לרוטשילד בתל אביב בשבועות האחרונים. גם שם טענת השחיתות של האנשים הבודדים – נתניהו ואחרים – מסתירה, הלכה ולמעשה, את הכשלים העמוקים יותר של המדיניות הממשלתית, ובעיקר מדיניות ההפרטה והמגזור, אשר מאפשרות את השחיתות ומחוללות אותה. כל זמן שהמחאה מתמקדת באנשים ספציפיים כאלה ואחרים, ומכוונת ל"החלפת השלטון" באנשים אחרים שיקיימו את אותה שיטה, הרי שהיא מועילה יותר להסתרת השיטה, מאשר לשינוייה.

לא מפתיע אם כן שאתמול ברוטשילד עובדי טבע לא הוזכרו. הם לא מעניינים. 2,000 משפחות שיזרקו למעגל האבטלה הן לא "שחיתות", ולא נושא למחאה. זה איננו עניין של טוהר מידות. ברוטשילד דיברו על "איכות השלטון", ולא אמרו מילה על כך שהשלטון האמיתי – שלטון ההון הבינלאומי – מאיים לדרוס את הציבור הישראלי.

נחזור לויגודמן. מבחינתי האישית אין לי כל בעיה עם כך שיחזיר את המענק, או שלא יחזיר, שיתעשר או שימצא עצמו במצב של עובדיו לשעבר המפוטרים. אחת היא לנו. מה שחשוב עבורנו להבין הוא שמצבה של טבע איננו איזו טעות, או איזה כישלון של המנכ"ל המהולל-מקולל. רכישת החברות האינטנסיבית שהוביל ויגודמן שימשה להעלאת ערך המניה של טבע באופן מניפולטיבי, וכך מנעה את ההשתלטות העויינת של אחת ממתחרותיה של 'טבע' על החברה. מנכ"ל החברה החדש, קאר שולץ, הודה בכך במכתבו לנתניהו בשבוע שעבר. החוב האדיר שצברה טבע בדרך, קרוב ל-40 מיליארד דולרים, לא קרה ביום אחד או ללא ידיעת המנהלים. זו הייתה אסטרטגיה צינית, שסופה החלשת החלק היצרני של החברה ופיטורי עשרות אלפי עובדים. המענק שניתן לויגודמן הוא על ההצלחה ביישום אסטרטגיה צינית זו.

השיטה הזו, שבה בעלי ההון מנהלים את מלחמותיהם זה בזה באמצעות חיל הרגלים שלהם – כלומר העובדים במפעלים ונותני השירותים הזוטרים – היא שיטה רעה. יש לה נקודת חולשה: כאשר ההמונים אינם מסכימים לשמש כבשר התותחים בעבור המיליארדרים. וזו בדיוק החשיבות של השביתה הכללית במשק.

השביתה הכללית במשק בהובלת ההסתדרות היא הזדמנות נדירה להפגנת סולידריות. אדם יכול לשבת בבית ולראות מעל המרקע את תמונותיהם של העובדים והעובדות אשר חוששים כי מקור פרנסתם יגדע והם יושלכו לשוק העבודה הקשוח של ישראל. המראה קשה, נוגע ללב, מחייב צקצוק ו-ודאי מייצר גם אמירת תודה להשגחה הפרטית ככל שישנה – "אשריני, שאיני במצבם".

השביתה הכללית שהחלה הבוקר (ראשון), ותימשך עד צהרי היום בלבד, היא הזדמנות לא רק להביע את ההזדהות עם למעלה מ-6,000 עובדי טבע בישראל שנזרקו למעגל אי הוודאות, כיוון שההנהלה מתכוונת לפטר כרבע מהם. זו גם הזדמנות לעשות מעשה על מנת למנוע את הפיטורים הגדולים הבאים. זו הזדמנות להראות שהציבור הישראלי איננו עובר לסדר היום לנוכח פגיעה קולקטיבית שכזו בנו וברקמה האנושית החיה שהיא החברה הישראלית.

עמידה נחושה שכזו תראה למעסיקים הגדולים במשק – מהארץ ומהעולם – שהציבור הישראלי הוא כוח שיש להתחשב בו. לא ניתן לקבל מאיתנו את הטוב – ובמקרה של טבע, נזכיר, מדובר בחברה שקמה על בסיס של פטנט שפותח במימון ציבורי ועל בסיס התשתיות הישראליות עם עובדים ישראלים במשך עשרות שנים תוך קבלת הטבות מס אדירות מהציבור – ולהחזיר לנו רעה. זה השיעור שהשביתה הכללית צריכה ללמד את "ראשי המשק", וזהו המבחן שבו אנו עומדים כיום.