השבוע לפני רבע מאה, ב-26 בדצמבר 1991, התפרקה סופית 'האימפריה הנצחית שלעולם לא תקרוס' או בשם המוכר יותר – ברית המועצות. החלטה מספר 142 H שהתקבלה בוועד העליון של ברית המועצות, העבירה באופן סופי את השליטה ברפובליקות ברית המועצות מהקרמלין, להנהגות הרפובליקות שהפכו במהרה למדינות עצמאיות. המהלך ההיסטורי הזה סתם סופית את הגולל על האימפריה רבת העוצמה ששלטה על חמישית מהעולם במשך יותר מ-74 שנים.

לאורך שנותיה הייתה ברית המועצות שחקנית מרכזית, ולעיתים אף מובילה, בעיצוב המרחב הגיאו-פוליטי בעולם כולו, וביתר שאת אחרי חלוקת אירופה בסוף מלחמת העולם השנייה, אז ניהלה, קרוב לחמישה עשורים, מלחמה קרה עם המערב בראשות ארה"ב. רבים זוכרים את אותם עשורים כספוּגים באיום המתמיד של מלחמה גרעינית, והמלחמות בין הגושים מדרום אמריקה עד לקוריאה, והם אף הותירו את חותמם על המזרח התיכון.

איך קרה פתאום, שבדצמבר 1991, באופן שקט יחסית, הוכרז 'קץ ההיסטוריה' והברית הקדושה ההיא התפוררה, משאירה את העולם לשליטה כמעט מוחלטת של הליברליזם הדמוקרטי והקפיטליסטי – בהובלת ארה"ב? מה היו המהלכים שהביאו לסופו של הענק האדום הגדול, שהשתרע בין הארצות הבלטיות במערב עד ל'סטאניות' שבמרכז אסיה, והיה לביתם של כמעט 300 מיליון איש אשר היו פזורים בין 15 רפובליקות, עם הרכבי אוכלוסייה תרבותיים ודתיים שונים לחלוטין? והאם בעידודו של פוטין, הרוסים של היום מתמוגגים על זיכרונו של סטלין?

תחילת הסוף
נראה שניתן לסמן את רגע התחלת רעידת האדמה הפוליטית במרץ 1985, עת נבחר מיכאל גורבצ'וב לעמוד בראש הפוליטבירו (הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בברה"מ) והציב בראש סדר העדיפויות את החייאת הכלכלה המדשדשת של ברה"מ. לשם כך הוביל גורבצ'וב שני תהליכים עיקריים הידועים במערב כה'גלאסנוסט' (תהליך השקיפות) ו'הפרסטרויקה' (הבנייה מחדש). תהליכים אלו היוו את הבסיס לחידושה של ברה"מ, וכוונו להתחדשותה הכלכלית והפוליטית, וברבות הימים התגלו כחרב פיפיות, שכן עם התגלגלותם לאורך הזמן הם היו אלו שהובילו, לבסוף, להתפרקותה של ברה"מ.

"עיקרי הגורמים שהצטברו במשך עשור, אשר היוו את הבסיס לפירוק ברה"מ הם כבר לא חידוש" מספר גדעון רמז, עמית מחקר במכון טרומן של האוניברסיטה העברית, ולשעבר ראש דסק החוץ של 'קול ישראל' אשר סיקר את התפרקות ברה"מ עת התרחשה. בשנים האחרונות חוקר רמז יחד עם זוגתו, עמיתת מכון טרומן ד"ר איזבלה גינור, את מדיניות המעורבות של ברה"מ במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. "החל מהכישלון הסובייטי במלחמת אפגניסטן, דרך הסטגנצייה בהנהגה ובכלכלה הרוסית ומירוץ החימוש היקר שרייגן גרר את ברה"מ לתוכו ב'מלחמת הכוכבים', עד לאירועים שהתחילו במזרח אירופה, קודם בפולין ואחרי זה במדינות אחרות אשר הובילו, בסופו של דבר, לפירוק הברית" מספר רמז.

"לדעתי מה שהיטה את הכף לכיוון ההתפרקות היה ניסיון הפוטש הכושל של אוגוסט 91', אותו הובילו בכירי הק.ג.ב, מערכת הביטחון והגורמים היותר שמרניים במפלגה עצמה. בוריס ילצין (לימים הנשיא הראשון של רוסיה הפוסט סובייטית ד.ט) היה אז כבר יו"ר הסובייט של הפדרציה הרוסית . הקשר באוגוסט 91' היה נגד גורבצ'וב עצמו, שניסה לשפר את המערכת הסובייטית כדי להציל אותה. גורבצ'וב לא התכוון לפרק את ברה"מ ולא התכוון להפיל את השלטון הקומוניסטי, הוא היה נאמן של המפלגה. הוא לא היה אידיאולוג, אבל הוא כן היה איש המערכת. הוא היה ממונה בזמנו על אחד מאזורי האסון של הכלכלה הסובייטית, החקלאות, והוא ניסה לשפר את הבעיות. לשחרר לחץ פה ושם. הוא לא היסס להפעיל כוח נגד התקוממות לאומיות, אבל לא ברוסיה. יותר במקומות כמו ליטא , גרוזיה, אייזרבייג'אן, שם היו הפגנות המוניות והיו הרוגים ועצורים רבים."

"ברוסיה עצמה זה היה שונה, ונקודת השבר של הפוטש נגדו היה שהצבא סירב לירות על מפגינים במוסקבה" מספר רמז, "ילצין קנה את עולמו בכך שטיפס על הטנק והוכתר כמנצח. גורבצ'וב באותו זמן נעדר ממוסקבה, הוא היה בבית הנופש שלו בקרים. התגלגלות האירועים יצרה תמונת מצב בה הוא התגלה כמנהיג חלש יחסית, שאפשר לעשות נגדו מרד – גם אם הוא נכשל. הדבר יצר ואקום שלטוני, ולוואקום השלטוני היה מי שייכנס. כשגורבצ'וב חזר למוסקבה ילצין התעמת איתו ולמעשה די השפיל אותו לפני הסובייט העליון (הפרלמנט) של רוסיה. לאחר מכן ראשי הרפובליקות התכנסו במינסק ועשו הפיכה בכך שחתמו על הסכם הקמת חבר המדינות העצמאיות במקום ברה"מ, שייכנס לתוקפו ב 1 בינואר 92'."
ההתפרקות

ליברליזציה

ד"ר יצחק ברודני, מהפקולטה להיסטוריה באוניברסיטה העברית ומומחה בהיסטוריה של רוסיה וברה"מ, מצביע על הכוחות הצנטרפוגליים שפעלו במרחב הפוליטי של היישות הסובייטית המתפרקת, בעקבות הרפורמות הדמוקרטיות של גורבצ'וב, כמניע מרכזי להתנגדות הלאומית ברפובליקות השונות, "כבר ב 89-90, הליבלרליזציה של המשטר יצרה כוחות לאומניים באזורים הלא רוסיים, בעיקר בארצות הבלטיות, אבל גם בארמניה, מולדבה וכו', ואת זה הבינו היטב הכוחות השמרניים במפלגה הקומוניסטית. בארצות הבלטיות היו כוחות אנטי סובייטים מאוד מאורגנים, וברגע שגורבצ'וב מעביר את הבחירות החופשיות ב 89-90, הכוחות האלו משתלטים על המשטר המקומי. הם גם משתלטים בגרוזיה וארמניה יותר מאוחר וגם במולדובה. אבל עיקר ההפיכה הלאומית קורת במערב ברה"מ."

רמז מצביע על התקופה בין אוגוסט לדצמבר כנקודת הזמן הקריטית בה המהלך ההיסטורי יכל היה להתפתח למספר כיוונים, "אילו היה ניתן לגורבצ'וב להמשיך בדרכו, יכול להיות שזה היה מצליח יכול להיות שלא, אין לדעת." ברודני מציין שאילו גורבצו'ב היה מפעיל אלימות בתוך רוסיה, הדברים יכלו להיראות אחרת, "גורבוצ'וב לא היה מוכן להפעיל אלימות כדי לשמור את המדינה ביחד, כי אם הוא כן היה מפעיל אלימות, אז כל האג'נדה הרפורמיסטית הדמוקרטית שלו הייתה הולכת לטמיון. גורבצ'וב הוריד גם את הצנזורה מאמצעי התקשורת, ובעיקר מהטלויזיה, וזאת בתגובה לכך עשתה דה-לגיטימציה גדולה לגורבצ'וב. המשטר התערער בעצם בגלל הויכוח החופשי, אותו ביטל מאוחר יותר פוטין."

ברודני מצטרף להבחנתו של רמז על כך שגורבוצ'וב לא רצה להביא לסופה של האימפריה הסובייטית, "זה לא שהמערב ניצח את המלחמה הקרה, שזו הגרסה המאוד אהובה על השמרנים האמריקאים… גורבצ'וב מ-91' ועד היום טוען באופן מאוד עקבי שאת ברה"מ אפשר היה לשמור, אבל מצביע על כך שילצין עשה נגדו קנוניה. הוא מאשים את ילצין בכך שרצה להשתלט על החלק הגדול של ברה"מ, שהוא רוסיה. יש פה שני דברים שצריך להפריד ביניהם, הם אמנם קשורים אבל הם אינם אותו דבר. האחד זה הקריסה של המשטר הקומוניסטי, זה קרה באוגוסט 91'. הדבר השני הוא הקריסה של המדינה שקראו לה ברה"מ, שקרה חצי שנה אחרי. אני מכיר מספיק אנשים שחושבים שאת ברה"מ, אולי בשם אחר, ניתן היה לשמור, אולי תחת זהות מדינתית אחרת. המערב אגב היה מעוניין מאוד שהיא תישמר, בעיקר בגלל ענייני הנשק הגרעיני. בוש האב נסע לקייב בספטמבר '91 והפציר באוקראינים לא להכריז עצמאות."

אפשר להגיד שהכרזת העצמאות של האוקראינים היתה המניע המרכזי להתפרקות הברית, בגלל גודלה וחשיבותה הפוליטית במארג הסובייטי?

"הכרזת העצמאות האוקראינית קרתה ב 1 לדצמבר, זה כבר הסוף. באוגוסט הם הכריזו שיהיה להם משאל עם והיה משאל עם, אבל זה היה הסוף. השאלה המרכזית, לדעתי, היא האם אפשר היה לשמור את ברה"מ ללא המשטר הקומוניסטי. יש אנשים שחושבים שכן, אני לא חושב." אומר ברודני, "זה מה שגורבצ'וב רצה ורבים אחרים רצו. המערב רצה את זה מהסיבות האנוכיות שלו, הוא פחד שהאפטר שוק של פירוק מדינה בסדר גודל כזה יוביל להרבה מדינות שמחזיקות בנשק גרעיני, והם העדיפו שזו תהיה מדינה אחת."

ברודני מבקש להאיר את ההקשר התרבותי-סוציולוגי בהסבר לפירוק הברית, "חוקר אחד אמר בזמנו דבר מדויק, ברה"מ הייתה מין ברית בין נורווגיה לבנגלדש, זה מין ייצור כלאיים לא ברור. מצד אחד יש לך את המדינות הבלטיות במערב, ומדינות מרכז אסיה מצד שני. איך הם אמורות לחיות באותה מדינה? אז באמת מה שקישר אותם, כל עוד זה היה בתוך מסגרת של מדינה אחת, אם זה סטלין שמשך לזה או עוד לפניו – היה הברית האידיאולוגית. למה שבנגלדש ונורווגיה יהיו מדינה אחת? מה שמקשר אותם היא הברית האידיאולוגית הקומוניסטית. ב-19 באוגוסט הקומוניסטים כשלו בהפיכה נגד גורבצ'וב ולכן נעלם הגורם המקשר."

סקנדינביה+

"בברה"מ, עוד מימי סטלין, קיימו מראית עין של 15 רפובליקות ריבוניות – אפילו היו מושבים באו"ם לשתיים מהן – אוקראינה ובלרוס. אחת מהרפובליקות האלו, והמרכזית בהן, הייתה הפדרציה הרוסית שבראשה עמד ילצין. לילצין שהתייצב מול המרד, היו המומנטום והתשתיות. כמו בכל אחת מהרפובליקות, הייתה ממשלה, פרלמנט ומפלגה. זו נקודה חשובה מאוד שצריך להבין אותה." לרמז חשוב להדגיש כי כמו רוב המהפכות, פירוק בריה"מ לא קרתה יש מאין, "התשתית לתפיסת עמדות הכוח בפוליטיקה ובכלכלה כבר היו קיימות, והמערכת הזו היוותה את הבסיס שסלל לעלייתה של מסגרת אלטרנטיבית לברה"מ בהנהגת אותם הבירוקרטים והפוליטיקאים שיצרו והובילו את התשתית הזו, אלו שבעתיד גם הובילו להשחתה שלה שוב. ברה"מ אף פעם לא פורקה רשמית, היא פשוט חדלה מלהתקיים משום שהוקמה מסגרת אלטרנטיבית בעקבות הפוטש. הפוטש קרה בסוף אוגוסט 91' ותוך חודשיים-שלושה נחתם הסכם אחר, והוקמה מסגרת אחרת, ובסוף דצמבר גורבצ'וב מצא את עצמו נשיא ללא מדינה."

בנוסף לכך, מציין ברודני את המשבר הכלכלי שתקף את ברה"מ והטיפול הכושל בו, כזרז משמעותי לסיום הברית, "גורבצ'וב לא היה מוכן ללכת לרפורמת של כלכלת שוק. ההתנגדות השמרנית במפלגה הייתה חזקה מאוד נגד רפורמת השוק, ולא בטוח שהוא עצמו האמין בה. באותה תקופה גם מחירי הנפט, שהיה מקור חשוב בכלכלת ברה"מ, היו ממש בשפל ולא הייתה לו היכולת למלא את התקציב, דבר שהוביל בסופו לכשלונן של הרפורמות הכלכליות. גורבצ'וב רצה סוציאליזם עם פרצוף אנושי, מין סקנדינביה פלוס, פלוס. זה מה שהוא אמר אחר כך לפחות. גורבצ'וב המעיט בכוחם של הכוחות הלאומיים, בעיקר בארצות הפריפריאליות. עוזריו אמרו לו שאם הרפורמות הכלכליות ילכו – כולם ירצו להשאר. אבל זה לא היה נכון, כי הבלטים, וגם בדרום הקווקז, וגם באוקראינה ביקשו עצמאות. ומה זה ברה"מ בלי אוקראינה?"
ועכשיו מה?

נשק גרעיני לכל סובייט

רמז טוען שבתקופת הפירוק היה פחד גדול מאוד במערב מה יהיה בגורלו של הנשק הגרעיני "פחדו שהנשק יזלוג ויגיע לכל מיני מקומות. נעשה הסכם עם ארה"ב תמורת ערובות מסוימות, סמוך מאוד לפירוק הברית, שהיה להסכם מוצלח. ההסכם דיבר על כך שכל המדינות בברה"מ שבתחומן הוצב נשק גרעיני – יעבירו אותו לרוסיה. ארה"ב שלחה מטוסים מיוחדים כדי להוציא את החומר הבקיע, כדי שלא ייפול לידיים מסוכנות, בעיקר בארצות מרכז אסיה. אגב, האוקראינים מתחרטים מאוד שהם הסכימו לזה, כי אוקראינה הייתה מעצמה גרעינית. הייתה אז בעיה גדולה של מדענים, מנהלנים וקצינים של הכוחות הגרעיניים בממסד הסובייטי שנשארו ללא עבודה ופרנסה."

גם ברודני מזכיר את העברת הנשק הגרעיני לרוסיה משאר הרפובליקות כנקודה היסטורית חשובה בתהליך פירוק ברה"מ, "האמריקאים כפו בין '92 ל '94 את המעבר של כל הנשק הגרעיני לתוך רוסיה. הם כפו את זה, בעיקר על אוקראינה, תמורת סובסידיות לרוסיה. הרוסים בתמורה נתנו הבטחות לאוקראינה על שימור גבולותיה הטריטוריליים, הבטחה אותה הם לא קיימו, כפי שאנחנו מכירים היטב משנת 2014."

האוליגרכים

את מה שקרה לאחר התפרקות ברה"מ, מה שלימים יכונה 'השוד הגדול' או עליית מעמד האוליגרכים, מציב רמז בפרספקטיבה היסטורית של מה שקיוו, בהתחלה לפחות, יביא להתחדשות החיים הכלכליים של הרפובליקות הפוסט סובייטיות "כשמנסים להבין איך המצב התגלגל לאן שהוא יתגלגל אח"כ צריך להבין את התפיסה שילצין ייצג בהתחלה. הוא דיבר על כך שהשלטון הסובייטי השחית ורמס את רוחו וערכיו האמיתייים של העם הרוסי. ילצין ניסה להוציא את המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק. ברוסיה עצמה היו קבוצות של כלכלנים צעירים, ביניהם ראש הממשלה דאז, יגור גאידר, שראו אז בהפרטה את חזות הכל. ניסו לעשות תוכניות של הפרטה, שעל הנייר היו יפות מאוד, הוציאו וואצ'רים ואמרו שלכל אזרח רוסי יש עכשיו מניה בכל חברה ממשלתית – אבל זה לא עבד. כי למי היה הכסף והקשרים? הדור הראשון של האוליגרכים. הם היו האנשים עם הקשרים והכסף שנשארו להם מהמפלגה. במסגרות שונות של המפלגה, כולל הק.ג.ב, היו מטמונים של כסף דרכם הם השתלטו על נתחים גדולים מהכלכלה הרוסית. נוצר משבר כלכלי איום ונורא. המסגרות הקודמות התבטלו, מסגרות חדשות יעילות לא נוצרו. היה חסור קריטי במצרכים בסיסיים שהוביל לכמעט רעב המוני. הצבא סבל מהתפוררות נוראית, אוניות של הצי החלידו בנמלים, הצבא סבל מחוסר מזון וציוד מתיישן, מה שהוביל בין היתר לתבוסה במלחמת צ'צ'נייה הראשונה. והתחושה לאט, לאט עברה מתחושה של השתחררות לתחושה של השפלה."

ברודני מציין שהייתה אופטימיות גדולה בקרב הרפובליקות הפריפריאליות שהם יצליחו לעלות על גל של הצלחה כלכלית בעקבות הפירוד, דבר שהתברר מהר מאוד כטעות גדולה "האוקראינים היו בטוחים שהם יהיו עשירים מאוד, כי הם לא ידעו איך לחשב את הסובסידיות הנפט והגז שהרוסים נתנו להם. הם חשבו שהם ימכרו את התבואה שלהם במחיר השוק העולמי ויקבלו את מחירי הנפט והגז במחירים הסובייטים הפנימיים, מה שיתברר כטעות כלכלית נוראית, האוקראינים עד היום משלמים על כך את המחיר. אם אנחנו מסתכלים היום על מה שקורה ברפובליקות של מרכז אסיה אז רמת החיים שם גרועה יותר מאיך שהיא הייתה בסוף שנות ה-80'. כיום רק רוסיה והבלטיות ואולי מעט אוקראינה, חיים יותר טוב מאז הפירוק, כל השאר לא. האזרחים הפסידו, הם קיבלו חופש תנועה מסוים אבל במרכז אסיה הם קיבלו משטרים עריצים עוד יותר מאשר המשטר הסובייטי. אנחנו לא שמים לב לזה היום, אבל חלק מהמשטרים שם הם רודנים כמו המשטר בצפון קוריאה. לדוגמא אייזרבייג'אן, ידידתה הטובה של ישראל שאנחנו קונים מהם נפט ומוכרים להם נשק, שם יש משטר דיכוי זכויות אדם ברוטלי."

פוטין בא

"אחרי התקופה של השחיתות והברדק שפשה בסוף עידן ילצין, שהיה חוץ משיכור, גם מנהל לא הכי מוצלח," אומר ברצינות גמורה רמז, "בסוף שנות ה-90' בא פוטין כדי לשמר את עוצמתה של הקליקה של ילצין ובעיקר את ההון שהיא צברה. אך פוטין, איך שנכנס לשלטון, בשיטות שהוא למד מהק.ג.ב, העיף את האוליגרכים של ילצין, כמו בירזובסקי ומינהם, והפך את רוח הזמן של רוסיה לנקמנות על ההשפלה שרוסיה ספגה, להחזרת מעמדה העולמי של רוסיה בעולם ע"י התרפקות לימי הגדולה של שלטון ברה"מ"

לפני כמה שנים כינה הנשיא פוטין את התפרקות ברה"מ "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה 20" וכנראה לא בכדי, שכן היום רוח הזמנים של התקופה הסובייטית תופסת מקום יותר ויותר מרכזי באידיאולוגיה והרטוריקה היוצאת ממשכן הקרמלין "במשך זמן מה, היו הרבה פרסומים ברוסיה על פשעי סטלין. היה ארגון ממוריאל שהנציח את קורבנות סטאלין ופרסומים על שקרה בגולאג וכו'," מספר רמז. "היום יש התרפקות על ימי סטלין. 'אז היינו מעצמה, מפני שפחדו מאיתנו גם כיבדו אותנו' זה הדיבור."
הנהירה לקפיטליזם
"אחרי שהאל הקפיטליסטי הכזיב, התחילו להתרפק על מה שזכרו כמובן, עם זיכרונות קצת ממותקים כמובן, כמו שטראמפ מבקש להחזיר את אמריקה למה שהייתה, למרות שהוא מדבר על אמריקה שמעולם לא הייתה." רמז טוען שקיים היום דור ברוסיה שלא הכיר את זוועות סטלין, "נוסטלגיה היא תמיד מתוקה. עבר לפני כמה שנים חוק ברוסיה ע"י פוטין שסילוף ההיסטוריה להרעת האינטרס הרוסי זו עבירה הפלילית, ואם מגבים את זה ע"י מסמכים אז העונש עוד יותר חמור. זו אינדוקטרינציה של החינוך והפרסום. הוציאו עכשיו סדרה של ספרי היסטוריה אחידים בכל מערכת החינוך ואסור להשתמש באחרים".

הו סטלין

במהלך הראיון עמו, חוזר ומדגיש רמז את שרשרת ההתפתחות ההיסטורית מאז פירוק ברה"מ, כתהליך דיאלקטי. כך שנראה שהאירועים לאורכה של השרשרת יצרו תקדימים רעיוניים ופוליטיים חדשים שהובילו, בתורם שלהם, לבעיות פוליטיות חדשות, אותן בעיות אשר המערב מתמודד איתן ביתר שאת, בימינו אנו "הסיסמאות האנטי סובייטיות של שנות ה-90' הפכו לנוסטלגיה לברית המועצות, על כל מה שמשתמע מזה. וחשוב לציין זה לא רק ברוסיה. הנפילה של המשטר הסובייטי שבעצם השחיט והזין את הרעיון הסוציאליסטי-דמוקרטי המקורי, תרם לכך שבכל העולם, כולל אצלנו, במשך שני עשורים, כל דבר שאיכשהו מריח מסקטור ציבורי, מצדק חברתי, מבטחון סוציאלי וכו' – הפך לגנאי ציבורי. התחילו בהפרטות מטורפות ומשחרור מרגולציה, עד שבשנת 2008 במשבר הגדול, התברר שאולי הקומוניזם הפסיד, אך הקפיטליזם, בגרסתו הפרועה ביותר – לא בהכרח ניצח."

רמז קובל על כך שעוולות ופשעי הקומוניזים הם היחדים שנותרו בתודעה הציבורית, ללא יכולת איזכור לביטחון הסוציאלי הבסיסי שחוו רבים מהרוסים, "אחת התוצאות של נפילת ברה"מ הייתה שזרקו את התינוק עם האמבטיה. בברה"מ, על כל מגרעותיה, היה בטחון סוציאלי, חינוך ורפואה לכלל. זה לא שהרעיון הסוציאליסטי היה כולו מלכתחילה רע, אלא שהשלטון הסובייטי לקח והשחיט אותו. הוא הפך אותו לעריצות. וזה לא היה חייב להיות ככה. המפלגות הסוציאל דמוקרטיות במערב שהיו האויבות הגדולות ביותר של ברה"מ, חטפו מכה איומה בגלל זה ורק עכשיו התחיל להתאושש, והיום הוא שוב חוטף מכה, הפעם מסיבות של הגירה. ואנחנו רואים את עלייתו של פופוליזם ימני, גם במערב. ולא רק ברוסיה. אני לא תומך בשום אופן בברה"מ, זו הייתה עריצות ורודנות אכזרית שלא בחלה באמצעים. וזה גם אחד היתרונות שיש היום לפוטין, שהוא לא בוחל באמצעים, ואנחנו רואים את זה היטב בסוריה היום."

הפרוייקט הניאו-אימפריאלי של פוטין

לדעת ברודני, הנוסטלגיה לימי סטלין דווקא פחות תופסת מקום בשיח הפוליטי ברוסיה היום והוא ספקן כלפי השיח של חזרה לימיה הגדולים של ברה"מ, "בקרב אנשים מבוגרים, בעיקר ברוסיה ובמזרח אוקראינה, יש נוסטלגיה, אבל זה לברה"מ של שנות ה-70'. יש נוסטלגיה לאורח החיים הסובייטי. השאלה היא למה חוזרים? האם אנחנו חוזרים למדינה שמשתרעת מהים הבלטי לאוקיינוס השקט? האם רוצים לחזור למשטר הקומוניסטי? אני בספק שהרבה אנשים רוצים לחזור לשם. האם רוצים לחזור לשיטה כלכלית שפשטה את הרגל? כשאנשים אומרים שהם רוצים לחזור, לא שואלים אותם למה הם רוצים לחזור. אבל אנחנו כן רואים שככל שאנשים צעירים יותר, יש פחות רצון לחזור. רוב האנשים לא אהבו את הרפורמות הפוסט סובייטיות וחושבים שהפירוק של ברה"מ הייתה טרגדיה והפרופגנדה של פוטין מפנימה עמוק את המסר הזה, אבל בהיסטוריה אין אף פעם חזרה."

"מה שפוטין עושה היום זה מין פרוייקט ניאו-אימפריאלי. כלומר, לא חוזרים למדינות האלו אבל מקימים אזור סחר חופשי, מאין איחוד אירופאי אירו-אסיאתי שנמצא תחת השפעה, ישירה או עקיפה, של הקרמלין ופועל ע"פ האינטרסים שלו. אגב, ללא אוקראינה זה לא כל כך עובד, לכן האזור הזה נמצא בעימות מתמיד וכל הפרויקט עומד בגלל זה בסימן שאלה. באוקראינה תמיד היו כוחות אופוזיציונרים חזקים שלא רצו להיות רוסיה מספר שתיים, לצד כוחות שמאוד רצו בכך, בעיקר במזרח אוקראינה, שם יש ציבור שרואה בעצמו מזוהה תרבותית עם רוסיה. היום לאחר סיפוח קרים והמצב במזרח אוקראינה, בדונבאס, בחלק הארי של אוקראינה נשאר ציבור שבעיקרו הוא אנטי רוסי, ומה שמאחד אותו זה באמת להתנגד להיות חלק מהעולם הרוסי"

לסיום דבריו, ברודני מבקש לשים את האור על אופיו של משטר פוטין לאו דווקא בהקשר ישיר לפירוק ברה"מ, אבל כן בהקשר של הלקחים אותם המשטר הזה לומד בגלל אותה התפרקות "השלטון היום, ללא ספק, לא רוצה לראות את עצמו מתפרק כמו שהתפרקה ברה"מ, אלא להפך. פוטין למד היטב שאם אתה רוצה להחזיק בשלטון, אסור לתת חופש לתקשורת המונים, במיוחד הטלויזיוני. הם בהחלט דאגו לכך שלא יהיה שום קול אופוזציוני בתקשורת ההמונים ובבחירות 'לא יהיו הפתעות'. מבחינת פוטין, כל אותם המהלכים של גורבצ'וב של לשחרר את התקשורת והבחירות החופשיות לא יכולים לעבור אצלו."

"היום ברוסיה להיות פוליטיקאי או עיתונאי שמתייצב נגד פוטין, זו סכנת נפשות." מספר רמז, "איזבלה ואני מכירים מספר של שתי ספרות, של אנשים שפגשנו וראיינו אותם, שנרצחו. או שבני משפחתם נרצחו. חברי פרלמנט, עיתונאים, זה פשוט מזעזע."