לפני מספר חודשים הזדמן לי לבקר במשרדים החדשים והמטופחים של "שיכון ובינוי" בקריית שדה התעופה. מארחיי וקירות המקום סיפרו את סיפורה של חברת הבנייה, 90 שנה של בניית הארץ בקרת ובכפר. "טוב, זה לא בדיוק אותו דבר" אמרתי למארחיי, אנשי החברה. הם השתוממו. "היום החברה בבעלות פרטית ופעם היא הייתה של ציבור העובדים", אמרתי. הם לא הבינו. "שיכון ובינוי של היום היא המשך של שיכון ובינוי של אז" אמרו, כמעט נפגעים.

הוויה שוקקת של יומיום מכסה קו שבר של ממש, שנוצר ברעידת אדמה שהתרחשה בישראל במאי 1994. כל כך הרבה השתנה בישראל בעקבות השינוי שאירע בהסתדרות בעקבות אותה רעידת אדמה.

כדי להבין את גודל השינוי צריך להבין את הייחודיות של ההסתדרות, בארץ ובעולם בכלל: אין דוגמא נוספת לארגון עובדים שלקח על עצמו את הכלליות. עוד מהקמת ההסתדרות ב-1920 לא הסתפקו המייסדים, בהם דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ואחרים, בהגנה על זכויות העובדים ותפשו את הארגון כאחראי למכלול חייו של העובד – בריאות, חינוך, התיישבות, תרבות, תנועות נוער ומפעלים נוספים היו הביטוי המובהק ביותר לכלליות זו.

כאשר לא היו מקומות עבודה לעובדים – הקימה ההסתדרות מפעלים ותאגידים שבנו את הארץ. כך יצרה תקדים: ארגון שהוא גם המעסיק וגם ארגון העובדים. בטרם היות מדינה, הייתה ההסתדרות מעין "המדינה שבדרך". לא היה יישוב בישראל ללא נוכחות של הסתדרות העובדים – סניף קופת חולים כללית, אולם מופ"ת לתרבות, בניין מועצת פועלים, אגודת ספורט "הפועל" לנוער ועוד. בימי השיא של ההסתדרות החזיקו העובדים והעובדות בידיהם את הבעלות המשותפת על חלקים מרכזיים מהמשק הישראלי.

״ההסתדרות היתה המדינה שבדרך״, דוד בן גוריון משתתף בכינוס בתל אביב, לציון 28 שנים להקמת ההסתדרות, 1947 (צילום: Kluger Zoltan / לע"מ).

אך ברבות השנים, לצד העצמה הכלכלית והארגונית שצברה ההסתדרות, היא צברה גם חטאים וכשלים. שליטת המנגנון המפלגתי, המפא"יניקי, בהסתדרות יצרה דפוס של דאגה לאנשי שלומנו. דרג הניהול במפעלי העובדים, במסגרת "חברת העובדים", הגוף שניהל את מפעלי ההסתדרות, הלך והתרחק מהעובדים. כך גם במוסדות האיגוד המקצועי.

הכעס והאיבה להסתדרות בגין חטאים אלו לובו בהתמדה על ידי אלו שביקשו להחליש את ההסתדרות, ו"לשחרר" את המשק מ"אחיזת" העובדים, לטובות כוחות "השוק החופשי" כמובן. ההסתדרות, ובעיקר "המנגנון" ההסתדרותי, הפכו לגוף מושמץ ושנוא, בעיקר בקרב התקשורת. בסופו של דבר, החליט ציבור חברי ההסתדרות להענישה – וגזר הדין היה נוקב וחמור; שמו: חיים רמון.
"חיים חדשים בהסתדרות"
ב-10 במאי 1994, נבחר חיים רמון לתפקיד יו״ר ההסתדרות באמצעות הסיעה שהקים, ״חיים חדשים בהסתדרות״. במערכת בחירות סוערת ניצח את יושב הראש המכהן של ההסתדרות, נציג מפלגתו, מפלגת העבודה, חיים הברפלד.

כאשר עזב רמון את תפקיד יושב הראש, ושב לתפקיד שר בממשלה, כשנה וחצי לאחר נצחונו בבחירות, כבר ירדה ההסתדרות ממרבית נכסיה. מספר החברים נחתך בשני שליש, מכ-1.7 מיליון חברים לכ-650 אלף. קופת החולים הכללית הופרדה מההסתדרות. הקונצרן התעשייתי הענק "כור" נמכר, חברת שיכון ובינוי, מניות בנק הפועלים וחלקים מחברת העובדים נמכרו, ובמחירים נמוכים משווי השוק. מועצות פועלים נסגרו, מספר העובדים קוצץ במחצית, עיתון "דבר" נסגר. ההסתדרות הכללית נפלה.

״קבעתי לדבר עם חיים רמון בטלפון לפני שבועיים, ביום בו מלאו 23 שנים לבחירתו ליו״ר ההסתדרות״ (צילום: יואב ארי דודקביץ' \ פלאש90)

חיים רמון, אולי מובן מאליו, רואה את הדברים אחרת. קבעתי לדבר עם רמון בטלפון לפני שבועיים, ביום בו מלאו 23 שנים לבחירתו. הוא התפנה לשיחה בעת ששהה בחו"ל.

״הצלנו את ההסתדרות שהיתה גוף מושחת ומשחית", אמר רמון עם להט שנראה שלא שכך מאז ימי הקמפיין הסוער שלו ובלשון מושחזת שדומה שלא קהתה. ״גוף בולשביקי, פושט רגל, עושק את העובדים, לא עסק בארגון עובדים, כפה על אנשים להיות חברים בקופת חולים ולקח מהם את הכסף. קופת חולים כללית נתנה שירותי בריאות מהגרועים מכל ארבעת הקופות. חברת העובדים פשטה את הרגל. היו יותר מ-4,000 עובדים שרובם קיבלו משכורות בלי לעשות דבר. קרנות הפנסיה ההסתדרותיות פשטו רגל למעשה ולא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהם, בקיצור, איפה שלא נגעת היה רקב, ריקבון, ואת כל הדברים האלה שינינו״.

"ההסתדרות", ממשיך רמון, "כל הזמן היתה תלויה במדינה שהיא תספק לה סיוע למפעלים פושטי הרגל שלה, לקופות הפנסיה, לקופת חולים, והיא לא היתה עצמאית. היא לא יכלה לעמוד מול הממשלה כי היא באמת הייתה תלויה בממשלה, והיא לא יכלה לפעול ולעשות דברים גם אם היא חשבה שהיא צריכה להתמודד מול הממשלה, כי היד שהאכילה אותה כל הזמן היתה הממשלה, ואת היד הזו היא לא יכולה היתה לנשוך".

זווילי, מזכ״ל מפ׳ העבודה ב-94׳: ״המשמעות של הצעות רמון היתה חיסול ההסתדרות". בתמונה, ניסים זווילי בלשכת רה"מ בירושלים 10.07.2002 (צילום: עמוס בן גרשום/ לע"מ).

דבריו החותכים של רמון עלולים ליצור את הרושם שלא הייתה חלופה אחרת להבראת ההסתדרות. ניסים זווילי, מי שהיה מזכ"ל מפלגת העבודה בשנת 1994, חשב אז וחושב גם היום אחרת.

"זה היה אחד מנושאי המחלוקת הכי קשים ביני ובין חיים שהביא בעצם לפירוקה של השמינייה בזמנו (השמינייה הייתה קבוצת ח"כים צעירים ממפלגת העבודה בתחילת שנות ה-90' שפעלה באופן משותף פחות או יותר – ג.פ.)" אמר לי זווילי. "אני תמכתי ברפורמות מאוד משמעותיות בהסתדרות, אבל הוא חשב שהמוסד הזה כל כך רקוב שלא ניתן לעשות בו רפורמות. המשמעות של ההצעות של רמון היתה חיסול ההסתדרות".
שורש העניין – קופ״ח כללית
המהלך המרכזי במה שזווילי מגדיר כחיסולה של ההסתדרות היה ניתוק הקשר בין קופת חולים כללית ובין ההסתדרות. קופת החולים הכללית, שהוקמה על ידי ההסתדרות כדי לספק שירותי בריאות לעובדים במקומות התיישבות מרוחקים, גדלה והתעצמה והייתה לגורם המרכזי בתחום הבריאות בישראל בשנות ה-90'.

החברות בקופת החולים הכללית הייתה שלובה בחברות בהסתדרות. התוצאה הייתה שרבים מחברי ההסתדרות הצטרפו אליה בדרך אגב של חברותם בקופת החולים הכללית. מבחינה כלכלית, ההסתדרות קיימה את כלל גופי ההסתדרות באמצעות התקורה שנטלה מהמס האחיד – המס ששילמו כלל חברי ההסתדרות בעבור כלל שירותיה, לרבות נושא הבריאות. את הנקודה הזו תקפו רמון ומתנגדי ההסתדרות חזור ותקוף – מימון ההסתדרות, או בלשון התעמולה "מנגנון ההסתדרות", באמצעות "כספי קופת חולים כללית" תואר כמושחת.

רמון: ״אין גורם היום בישראל שלא חושב שחוק הבריאות הממלכתי הוא הצלחה. החברים הפכו להיות לקוחות״. בתמונה, תושבי מעברה ליד תל אביב, עומדים בתור מחוץ למרפאת קופת חולים, 1949 (צילום: Kluger Zoltan / לע"מ).

"חוק הבריאות של רמון היה חוק יוצא מגדר הרגיל" אמר זווילי ל'דבר ראשון' לפני כשבועיים, "חוק ביטוח בריאות ממלכתי. רק בסעיף המימון של החוק היה לי איתו ויכוח. הרי 90% מהמס האחיד הלכו לקופת חולים והשאר הלך לתחזק את מה שקוראים היום בגנאי המנגנון של ההסתדרות. לא רק ההסתדרות הכללית, גם ההסתדרות הלאומית, גם ארגונים נוספים פעלו באופן שכזה".

"אמרתי לרמון בוא נמצא דרך אחרת," אומר זווילי ממרחק של 23 שנה. "הרי אפשר היה להגיע לחוק הבריאות הממלכתי בלי שזה יפגע באפשרות המימון המסודרת של המערכת ההסתדרותית. על זה היה הוויכוח. הוויכוח לא היה על חוק הבריאות".

אז למה רמון התעקש על הסעיף הזה?

"רמון האמין", ענה זווילי, "שצריכה להיות הפרדה בין מערכת הבריאות לאיגוד המקצועי, הוא האמין כך בתפיסת העולם שלו".

גם פרופ' יורם לס מתבונן היום בצער על קו פרשת המים של ההסתדרות בשנת 94'. לס, רופא במקצועו ומנכ"ל משרד הבריאות בעבר, היה באותה תקופה ח"כ מטעם מפלגת העבודה ויו"ר ועדת הבריאות בכנסת. לס היה מתנגד בולט להפרדת קופת החולים הכללית מההסתדרות.

"אני בזמנו תמכתי שההסתדרות תישאר," אמר לס ל'דבר ראשון' לאחרונה, "כחלק מהמסר החברתי שלה, תישאר מעורבת. היום ההסתדרות מנותקת לגמרי מהעניין הזה של הבריאות. הנושא של הבריאות לא קיים היום באג׳נדה של ההסתדרות, וזה במידה רבה חבל כי זה נושא חברתי מהמעלה הראשונה".

פרופ׳ לס: ״הנושא של הבריאות לא קיים היום באג׳נדה של ההסתדרות, וזה במידה רבה חבל כי זה נושא חברתי מהמעלה הראשונה״. בתמונה, יורם לס (מימין) היה חבר כנסת ויו״ר ועדת הבריאות מטעם מפ׳ העבודה, 9.9.1993 (צביקה ישראלי/ לע"מ)

חיים אורון, ג'ומס, היה גזבר ההסתדרות תחת חיים רמון במקביל להיותו חבר כנסת מטעם מרצ. במבט לאחור הוא סבור שהפרדתה של קופת החולים מההסתדרות הייתה מחויבת המציאות. ״היה ברור לי כמו להרבה חברים שההסתדרות לא יכולה להמשיך להתקיים כתוצר לוואי של זה שאני רוצה לקנות בריאות״ אמר לי אורון בשיחה טלפונית מקיבוצו להב שבדרום.

"חוק בריאות ממלכתי במקורו היה מהלך נכון" אומר אורון כיום, ומפנה את הדיון למקום אחר, אולי נוח יותר עבורו, "השאלה מה קרה לחוק הבריאות מאז ועד היום, זאת אומרת מה עשו הממשלות בשביל לפגוע בבריאות הציבורית? למה המקורות צומצמו?"

רמון רואה במהלך זה הצלחה גם היום, "אין גורם היום בישראל שלא חושב שחוק הבריאות הממלכתי הוא הצלחה. כל פעם שאני רואה מודעות שאומרות בוא תצטרף לקופת החולים שלנו, אני מחייך, מתחרים על הלקוח, החברים הפכו להיות לקוחות. היום זה כבר לא כמו פעם שהעשירים מבוטחים במכבי ובמאוחדת, והעניים בקופת החולים של ההסתדרות".

ואז פתאום נוצר חוב

ניתוק קופת החולים מההסתדרות חתך 90% מתזרים המזומנים השנתי שלה באיבחה אחת. חוק ביטוח בריאות ממלכתי – החוק שרמון יזם כשר הבריאות בממשלת רבין ונפל בשל התנגדות ההסתדרות – עבר בכנסת כחודש וחצי לאחר שרמון נכנס ללשכת היו"ר. התוצאה המידית הייתה כניסה של המערכת ההסתדרותית לגרעון, ולהלם.

רמון טען אז, וממשיך לטעון היום, שמצא הסתדרות עם חובות גדולים ולא נותרה לו ברירה אלא למכור את נכסיה ולקצץ במפעליה, "ההסתדרות פשטה רגל מבחינה כספית", אמר לי רמון, "אני לא יכולתי לשלם משכורות. להסתדרות היה חוב של 3 מיליארד שקל, אם לא הייתי מוכר נכסים ההסתדרות היתה מתה באותו יום".

״רמון הפריז בתיאור המשבר הכלכלי. על פי הפרוטוקולים נכסי ההסתדרות הוערכו ב-7 מיליארד ש"ח״. בתמונה: ישיבת ממשלה מיוחדת בנושאים כלכליים בהשתתפות רה״מ פרס, ראשי ההסתדרות חיים הברפלד וישראל קיסר, שרים וח״כים. 30.06.1985 (צילום: הרמן חנניה/ לע"מ).

אין ספק שמצבה של ההסתדרות ושל חברת העובדים – האגודה השיתופית אשר החזיקה וניהלה את מרבית התאגידים ההסתדרותיים – היה קשה בתחילת שנות ה-90'. לאחר קרוב לעשור של מצור על ההסתדרות והמגזר היצרני בישראל, בחסות תכנית הייצוב וממשלות "האחדות הלאומית" אשר קידמו מדיניות ניאו-ליברלית שמטרתה הייתה שינוי מבנה המשק הישראלי, סימני המצוקה בכל חלקי ההסתדרות היו מוחשיים.

אך דווקא בשל כך, אמירותיו של רמון על מצב החירום הכלכלי אשר מצא בהסתדרות עם כניסתו, סותרות את פעולתו הראשונה עם כניסתו לתפקיד – חיסול מקור המימון המרכזי של ההסתדרות והבסיס לתזרים המזומנים היציב שלה. כאשר לוקחים בחשבון את אמירותיהם של זווילי ולס, כי הייתה אפשרות אחרת, פעולתו זו של רמון מעוררת שאלה קשה על מניעיו.

כמו כן, נראה שרמון מפריז בתיאור המשבר הכלכלי. על פי הפרוטוקולים של הוועד הפועל, הגוף המרכזי בהסתדרות (כיום הנהגת ההסתדרות), בפתח שנת 1994, ערב כניסתו של רמון להסתדרות, הוערכו נכסי ההסתדרות ב-7 מיליארד ש"ח. מקורותיה השוטפים של ההסתדרות הוערכו ב-500 מיליון שקלים, והוצאותיה השוטפות ב-1 מיליארד. אמנם זהו גירעון שוטף כבד מאד, אך בעבור גוף עתיר נכסים כמו ההסתדרות ערב מהפכת רמון, מדובר במשבר שניתן לפותרו.

״רמון ואורן הציבו שלט ״למכירה״ על נכסי ההסתדרות״. בתמונה חברי הכנסת ממרצ משוחחים במליאת הכנסת, חיים אורון (מימין) ואמנון רובינשטיין. 3.1.2000 צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ

אך רמון ואורון הציבו שלט "למכירה" על כלל נכסי ההסתדרות. קונצרן כור וחברת שיכון ובינוי הם שתי דוגמאות בולטות לתאגידים שהוקמו על ידי ציבור העובדים בישראל, ותוך פרק זמן קצר לאחר תחילת ״החיים החדשים״ בהסתדרות מצאו דרכם לידי שכבת העשירים החדשה שהתהוותה בישראל. היה זה השלב ההכרחי והמתבקש במהפכת ההפרטה ששטפה את הארץ ובסופה נכסים שהוקמו באמצעים ממלכתיים ובמאמצי ציבור העובדים הפכו לרכוש פרטי של מאן דהוא. ג'ומס, חיים אורון הגזבר, שולל את האפשרות שהייתה ברירה אחרת.

"הם נפלו קודם להגעתנו!" אמר אורון במחאה על הצגתו כאחראי למכירת נכסי ההסתדרות. "אנחנו באנו כבר לתוך ההריסות שלהם. למשל מהלך שאנחנו עשינו, אמרנו בוא נמכור את סולל בונה ואת שיכון ובינוי לעובדים. מכרנו את זה לעובדים. כעבור ארבע חמש שנים העובדים מימשו את המניות שלהם ו-ויתרו על זה, מכרו את זה לשרי אריסון. לא חשוב, זה קרה בתהליך מורכב".

למה?

תיאור הדברים עד כה מחייב את העלאת שאלת המניע. בפני רמון ואורון היו דרכים שונות להתמודד עם האתגרים אותם ראו לפניהם: הייתה בפניהם דרך סלולה לקדם את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי מבלי לקרוע את קופת החולים הכללית מההסתדרות, או למצער, למתן את תהליך ההפרדה. ועמדו בפניהם, לפחות תיאורטית, מספר דרכים להבראה כלכלית של הארגון גם מבלי לבצע מכירת חיסול של נכסיו. אך צמד הפוליטיקאים הצעירים של תנועת העבודה הישראלית בחרו בכל אחת מהצמתים את האפשרות שתביא להפחתת כוחה ועצמתה של ההסתדרות הכללית, והשארתה כאיגוד מקצועי גרידא – אולי איגוד מקצועי עם "תוספות" חברתיות קלושות.

ישנה גירסה עיקשת הגורסת שכל מעשי רמון בהסתדרות נבעו מחשבונות פוליטיים וממחנאות פנים מפלגתית של מפלגת העבודה אשר זיהתה את ההסתדרות כמקור כוחו של אחד מהמחנות הניצים במפלגה. רמון דוחה גרסה זו.

״׳אני רציתי להחליש את פרס?׳ הזדעק רמון״ בתמונה, שיחה בין ראש הממשלה יצחק רבין למזכ"ל ההסתדרות חיים רמון, בכנס במלון קינג דייויד בירושלים 04.09.1994 (צילום: סער יעקב/ לע"מ).

"איזה שטויות! אני רציתי להחליש את פרס?" מזדעק רמון, "לא רציתי להחליש את פרס. רציתי לעשות מהפכה לגופו של עניין. רציתי להפוך את ההסתדרות לארגון עובדים סוציאל דמוקרטי בסגנון המערב אירופי הטוב, בעיקר צפון אירופה, גרמניה, סקנדינביה. גוף שעיקר מטרתו זה להגן על זכויות עובדים ולאגד אותם בהסכמי עבודה קיבוציים".

אך אולי נכון יותר לבחון את כוונות רמון ואורון על פי תוצאות מעשיהם, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. ד"ר טניה ריינהרט ז"ל, בלשנית ופעילה פוליטית רדיקלית ישראלית (מהקצה האנטי-ציוני יש לציין בצער), העניקה לפועלם של רמון ואורון תיאור קולע במאמרה "איך חוסלה ההסתדרות":

"גם בדמותה המנוונת, והמרוקנת מרוב תוכנה, הייתה ההסתדרות מכשול רציני בדרכם של כוחות כלכלת-השוק שלחצם הורגש בעולם משנות השבעים. כל עוד נשמרה העבודה המאורגנת בחלקים גדולים של המשק ובמפעלי ההסתדרות, קשה היה מאוד להעביר את המשק לתנאים שבהם חפצה כלכלת השוק: עבודה ללא זכויות, קשרי עובד-מעביד שנקבעים בחוזים אישיים או באמצעות חברות כוח אדם, שכר רעב, יום עבודה בן 12-14 שעות וכו'".

״כדי לבסס את כלכלת-השוק", כתבה ריינהרט, "צריך היה לחסל את האיגודים המקצועיים, כפי שעשו זאת באנגליה של תאצ'ר ובארה"ב. הליכוד הבין זאת תמיד וניסה, בכל תקופות כהונתו, לחסל או להחליש, את ההסתדרות. ניסה ונכשל; אך במקום שבו נכשל הליכוד, הצליחה מפא"י החדשה. תוך שנה אחת, שהחלה במאי 94', בעידן רמון – חוסלו ונמחקו שבעים שנות הישגים של תנועת העבדה הישראלית".

״היכן שנכשל הליכוד, הצליחה מפא״י החדשה: תוך שנה אחת חוסלו ונמחקו שבעים שנות הישגים״. בתמונה, ביתן של ההסתדרות ב"גני התערוכה" בתל אביב, 1936 (צילום: Kluger Zoltan / לע"מ).

ואכן, נראה שהעשור שלאחר מהפכת רמון בהסתדרות היה אולי העשור הפרוע מכולם מבחינת יצירת החברה המעמדית והמרובדת שהיא ישראל של היום. לצד הפרטה שלוחת רסן של נכסים אדירים למתעשרים חדשים ספורים ננקטה מדיניות של ריסון תקציבי, קיצוץ קצבאות והקפאת שכר במגזר הציבורי. ההסתדרות, שנאבקה על הישרדותה, ניגפה בפני הכוחות הניאו-ליברליים – ראש הממשלה בנימין נתניהו בראשם – ונאלצה להסכין עם כמה מהרעות החולות שעדיין עושות שמות בחברה הישראלית, כגון תופעת עובדי הקבלן והסכמי עבודה אשר יוצרים את המעמד של "עובדי דור ב'".

הצגתי את הטענה הזו בפני ג'ומס – כי מעשיו בהסתדרות החלישו את ההסתדרות ומנעו ממנה את האפשרות להוות חסם בפני מהפכת ההפרטה שנעשתה בישראל. אורון התקומם. "אני מכיר את הטענה הזו, ותן לי להגיד לך שיש גם טענה נגדית מאד קשה. הייתה טענה שההסתדרות נהגה למכור את העובדים בדיונים שלה מול משרד האוצר כדי לקבל כספים לקופת החולים שלה ולקרנות הפנסיה שלה".

"פעם ההסתדרות הייתה הכוח הכלכלי הכי גדול במדינה," אומר אורון, "אבל זה בתקופת קום המדינה. מי שחושב שאפשר היה לחזור לשם לא מבין שהמבנה הזה קרס. התקופה הזו נגמרה".

״העשור האחרון היה הפרוע מכולם מבחינת יצירת חברה מעמדית ומרובדת שהיא ישראל של היום״. בתמונה, חסר בית ישן מול חלון ראווה (צילום:דניאל שיטרית/ פלאש 90).

מי שעדיין כואב את הנפילה הזו, וסבור שניתן היה לבחור אחרת גם ב-1994, הוא ניסים זווילי. "ההסתדרות של אז היתה הרבה מעבר לאיגוד מקצועי. היא היתה תנועה חברתית, תנועה כלכלית, תנועה עם תנועות נוער, עם נעמ״ת הרבה יותר חזקה, תנועה עם נוכחות בשטח, עם סניפים פעילים, עם מרכז תרבות. כל זה אבד".
עורמתה של ההיסטוריה
זה הזמן לגילוי נאות שיתכן שהוא מובן מאליו מעצם האכסניה של מאמר זה. חיים רמון תמיד היה ותמיד יהיה עבורי מי שסגר את עיתון "דבר". החיסול הממוקד שביצע רמון בכל כך הרבה ממפעלי תנועת העבודה, פאר יצירתם ומאמציהם של דורות של פועלים, מתנוסס על מצחו, מבחינתי, כאות קין. מטבע הדברים יש בהקמת "דבר ראשון" משום דחייה והתקוממות על החלטותיו מלפני למעלה מ-20 שנה.

אלה המשקפיים בהם אני מתבונן ברמון ו"דרכם" הקשבתי לו בשיחתנו. בשל כך, מרבית דבריו קוממו אותי. אולם לחלק מטענותיו יש לדעתי לייחס משקל.

חיים רמון תמיד היה ותמיד יהיה עבורי מי שסגר את עיתון ׳דבר׳״. קיבוץ נירים, 1937 (צילום: זולטן קרוגר גנזך המדינה / ויקימדיה).

"ההסתדרות של היום", קבע רמון בנחרצות, "הרבה יותר חזקה, מבחינת איגוד עובדים, משהייתה לפני שנבחרתי. היא הכריזה שביתות, יש לה הישגים במשך כל השנים האלה, אני לא אתחיל לפרט, אבל ההסתדרות של היום השיגה הרבה יותר דברים מההסתדרות שלפני". וגם קבע רמון: "בהסתדרות הישנה, עופר עיני ואבי ניסנקורן, שבאו מתוך ההסתדרות, לא היו יכולים להתקרב להנהגה".

עם העובדה האחרונה שמציין רמון נדמה לי שלא ניתן להתווכח. עם זאת, איני יכול לקבל את הרעיון שלעבר מטרות אלו כיוון רמון – כאשר עופר עיני הצליח ב-2007 להשיב את ההסתדרות לראשונה מזה שנות דור לאיזון תקציבי ולסגור גירעונות וחובות שנוצרו עם מכירת החיסול של ההסתדרות הוא עשה זאת בניגוד למהלך הדברים שהניע רמון בזמנו. עצם העובדה שההסתדרות נחלצה מן המשבר שאיים לטרוף אותה, זו תפנית מפתיעה בעלילה שרמון טווה.

ועדיין, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהיותה של ההסתדרות על ערש דווי במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 אפשרה את התהוותה של סוג חדש ואחר של הנהגה, עופר עיני בתחילה, ואבי ניסנקורן לאחריו, בזמן שפוליטיקאים מהשדרה המפלגתית הארצית, איך לומר, העדיפו להתרחק ממנה.

״עופר עיני הצליח ב-2007 להשיב את ההסתדרות לראשונה מזה שנות דור לאיזון תקציבי ולסגור גירעונות וחובות שנוצרו עם מכירת החיסול של ההסתדרות״ (צילום: יונתן זינדל \ פלאש 90).

יתכן שהדוגמה המעניינת ביותר לעורמתה של ההיסטוריה היא בהכרעה האסטרטגית של ניסנקורן עם כניסתו לתפקיד יו"ר ההסתדרות. ניסנקורן מיתג מחדש את ההסתדרות כ"תנועה החברתית הגדולה בישראל". אמנם מרבית עשייתו הייתה בתחום זכויות העובדים – עם דגש על העלאת שכר המינימום, חידוש הסכמי השכר במגזר הציבורי וחיזוק העבודה המאורגנת – אך מעבר לכך, ההסתדרות שבה לשדה החברתי ממנו נעדרה, בין היתר במאבק על קליטת בעלי מוגבלויות לתעסוקה במגזר הציבורי והפרטי, מאבקים בתחום הפנסיה והדאגה לזקנים וכן מאבק בתופעת עובדי הקבלן.

ההשפעה של התהליכים שקרו בהסתדרות על החברה הישראלית ניכרת. להסתדרות משקל מכריע בכך שבמהלך העשור האחרון נמנעה ישראל מלהתדרדר עוד יותר במדרון הפערים הכלכליים-חברתיים כמו שכנותיה במערב. הסכמי העלאות השכר שהשיגה ההסתדרות יחד עם תנופת ההתאגדות היו בין הגורמים שהיטו את המשק לעבר צמיחה, למרות מדיניות החנק התקציבי של הממשלה.

״מיתג מחדש את ההסתדרות כ׳תנועה החברתית הגדולה בישראל׳״. יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן בכנס חינוך טכנולוגי (צילום: דוברות הכנסת – נועם ריבקין פנטון).

מדד ג׳יני שעמד ב-2006 על 0.39 ירד לרמה של 0.36 ב-2015, כלומר – צמצום מסוים ברמת אי השוויון הגבוהה שיש בישראל וזאת לאחר שלושה עשורים של הרחבת פערים. שרון בארו, יו״ר קונפדרציית האיגודים המקצועיים הבינלאומית אמרה בחודש שעבר ל׳דבר ראשון׳ כי היא מודאגת ממצב העבודה המאורגנת בעולם אבל היא נעשית אופטימית דווקא כשהיא מפנה מבט לישראל. ״ההסתדרות״ היא אומרת ״ההסתדרות מעוררת השראה״.

23 שנים לאחר מהפכת רמון בהסתדרות, אשר כמעט והביאה לחיסולה, יתכן שכיום ניתן לומר שעתידה של ההסתדרות הכללית כבר איננו רק בעברה, ומי יודע אם טרם ראינו את ימיה היפים ביותר.