לפני חמש שנים העם דרש צדק חברתי. מה שהתחיל באוהל צנוע בהובלת אישה צעירה שלא היה לה איך לשלם על מגוריה, הפך למחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה. על מה הייתה המחאה? מה דרשנו אז, ומה התממש מאז? אילו גלגלים החלו לנוע בעקבות המחאה? ומדוע כולם טוענים שהמחאה נכשלה, כשבעצם ההצלחה הגדולה ביותר שלה עדיין לפנינו?
ב' זה אוהל
בראשית היה הדיור. האוהל הראשון שהוצב בשדרה ב-14 ביולי 2011 היה של דפני ליף, שגילתה שלמרות שהיא עובדת קשה אין לה יכולת לעמוד בתשלומי שכר הדירה. ההזדהות של צעירים וצעירות שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש או לשכור דירה הייתה המניע הראשון למחאה. אך עד מהרה החלה השדרה להתמלא באוהלים נוספים, בקריאות נוספות, במחאות נוספות.
קשה לחיות בגיל הרך
מתישהו במהלך החודשים יולי-אוגוסט החלו לשטוף את הכבישים והמדרכות בערים המרכזיות הורים וילדים בעגלות. "מחאת העגלות" לא הייתה רק בילוי ייחודי של החופש הגדול, אלא קריאת זעקה של משפחות צעירות שגילו שגידול ילדיהם, מינקות ועד בית הספר התיכון ואף לאחר מכן היא משימה בלתי ניתנת למימון.
להציל את הרפואה הציבורית בישראל
והיה עוד זרם של מחאה, שהצטרף אט אט לנחשול האדיר שהתפרץ ביולי 2011: ההסתדרות הרפואית הובילה, כבר ממרץ 2011, שביתת רופאים שלא הייתה כדוגמתה בישראל תחת הכותרת "להציל את הרפואה הציבורית". בחום של חודש יולי צעד ד"ר אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית, בעודו שובת רעב, מתל-אביב למשרד ראש הממשלה בירושלים. מעל הבמה בהפגנות ברחבי הארץ תמכו המוחים באידלמן וברופאים.
התשובה להפרטה מדינת הרווחה
היווצרות הפערים החברתיים כלכליים בישראל נעשתה באמצעות מהפכת ההפרטה, שכללה העברת נכסים ציבוריים לידיים פרטיות ונסיגת המדינה מאחריותה לשירותים חברתיים שונים. בהתאם לכך, קולות רבים במחאה קראו לגלגל לאחור את התהליכים האלו, ולחדש את ההסכם שבין האזרחית והאזרח בישראל למדינה, הסכם שכולל אחריות חברתית רחבה יותר, סולידריות ושוויון.
הגיע הזמן לצמצם פערים
אחת הנקודות שחיברה את כל המחאות כולן, שהתפרצו ברחבי הארץ להפגנות, מאהלים, דיונים אין-ספור וכו', הייתה הפערים החברתיים כלכליים המתרחבים בישראל. עד שנות ה-80 של המאה הקודמת מדינת ישראל הייתה אחת המדינות השוויוניות ביותר במערב. במהלך מואץ של 30 שנה הפכה ישראל לאחת האי-שוויוניות, תוך שנוצר בה מעמד קטן והולך של אלו שיש להם, ורבים רבים שמרגישים נגזלים.
שמים את הפריפריה במרכז
זה לא לקח זמן רב, ותוך מספר ימים מהקמת האוהלים ברוטשילד, הוקמו מאהלים של מחאה בעשרות ערים ושכונות נוספות בארץ. בירושלים, בבאר-שבע, בנהריה, בטבריה, בנצרת, בשכונת התקווה, ועוד ועוד. לכל אוהל הייחודיות שלו, הדרישות שלו, הזעקה שביקש להביע, כנגד המציאות הכלכלית והחברתית בישראל. בכל המאהלים, עם זאת, שלטה תחושה אחת: יכול להיות פה אחרת. בכל המאהלים, סיסמא אחת: העם דורש צדק חברתי.
חברות קבלן = פשע מאורגן
המחאה געשה משבוע לשבוע, ובתחילת ספטמבר התקיימה הפגנת המיליון, מפגן המחאה הגדול ביותר שהיה בישראל. אולם רק לאחר הפגנת המחאה הצליחו גורמים רבים במחאה להתאחד, ולהוביל יחד עם ההסתדרות החדשה, דרישה אחת חד משמעית – לשנות את צורת ההעסקה הפוגענית שהתעצמה בישראל והפכה למכת מדינה: העסקה קבלנית. רק לאחר שביתה כללית במשק, שארכה חמישה ימים, בפברואר 2012, נכנעה הממשלה לדרישה והושג הסכם שנחתם בין שר האוצר שטייניץ ויו"ר ההסתדרות עיני להעלאת שכרם של עובדי השמירה והניקיון, ותחילת תהליך של העסקה ישירה לעובדי הקבלן.
להרחיב את התקציב
אל מול הגישה שראתה בהגבלת הריכוזיות והגברת התחרות בשוק את חזות הכל התייצבה גישה שונה, אשר לפיה המטרה המרכזית של המחאה צריכה להיות שינוי בתקציב המדינה, בראש ובראשונה. הדרישה הייתה להגדיל באופן מידי את תקציבי ההוצאה האזרחית, תוך שימוש בעשרות מיליארדים של שקלים שהצטברו בקופת המדינה, כעודפי גבייה של כספי המיסים ואי-ביצוע התקציב. עודפים אלו נוצרו בהתאם למדיניות החנק התקציבי ששלטה ושלטת בממשלה בעשורים האחרונים.
הון, שלטון, עולם תחתון
בין יתר השאלות שהניעו את המחאה עלתה גם השאלה, מי אשם במצב? זרם משמעותי במחאה, אשר קיבל גם ביטוי מעל דפיו של עיתון כלכלי בולט, ראה בריכוזיות את האשם המרכזי. על פי טענה זו השליטה של מספר מצומצם של קבוצות עסקיות הוא מקור הרעות החולות של החברה והכלכלה ויש למקד את המאבק בצמצום כוחן והגברת התחרות והשוק החופשי.
לחם, תרופות, זה לא מותרות
פתאום התברר שהאוויר מלא אדי דלק של מחאה. חודש וחצי קודם לאוהל בשדרה הוביל בחור חרדי צעיר בשם איציק אלרוב את "מחאת הקוטג'", רגע לפני שמחיר הקוטג' חצה את רף ה-8 שקלים לגביע. דף הפייסבוק שהקים הוביל, לראשונה בישראל, לחרם צרכנים יעיל. חמישה חודשים לפני כן, בפברואר 2011, צעדו מאות אנשים מצפון הארץ לתל-אביב במחאה על מחירי הדלק הבלתי-נסבלים.
זוויות שונות למחאה
מיה יניב
מנואל טרכטנברג
כרמן אלמקייס עמוס
לראיונות נוספים
ליאוניד אידלמן
יוסי יונה
ספרד
יוון
צרפת
כבר לא דון קישוטים
זמן: מאי 2011. מקום: כיכר פוארטה דל סול, מדריד. הגפרור שהצית את המחאה: בספרד נבנו מיליוני דירות להשקעה. ערים שלימות נבנו ונותרו מרוקנות מדיירים. הממטרות השקו את חצרות הבניינים, הרמזורים בכביש התחלפו, והבניינים עמדו ריקים. זאת בעוד שכחצי מיליון ספרדים, רובם בעלי משפחות ממעמד הביניים, עומדים בפני סילוק מביתם. האבטלה הגיעה ל-30% והממשלה נחלצה להצלת הבנקים. הספרדים הקימו מאהלים בכיכרות ודרשו "דמוקרטיה אמתית לספרד".
סולידריות לכל
זמן: מאי 2010. מקום: כיכר סינטגמה, אתונה. הגפרור שהצית את המחאה: שרי האוצר של אירופה ביקשו להלוות ליוון 110 מיליארד יורו תמורת שינויים מרחיקי לכת במבנה הכלכלה היווני: קיצוץ חד בתקציב המדינה, העלאת מיסים, קיצוץ בפנסיות, פיטורים וקיצוצי שכר במגזר הציבורי, הפרטות מאסיביות ועוד. סך הכול קיצוצים בסך 28 מיליארד דולר והפרטות בשווי 50 מיליארד. האיגודים המקצועיים ביוון לא נותרו אדישים. רבבות יוונים יצאו לרחובות, הקימו תנועה חוץ פרלמנטרית והביאו למהפך פוליטי.
הסטודנטים והעובדים בכיכרות
זמן: מרץ 2016. מקום: כיכר הרפובליקה, פריז. הגפרור שהצית את המחאה: הממשלה "הסוציאליסטית" הצרפתית החליטה להעביר חוקים נגד ציבור העובדים במדינה: העלאת גיל הפרישה, הקלות בפיטורים, העסקת עובדים זמניים, הגבלת גובה פיצויי הפיטורים ומעל לכל, ביטול ההסכמים הקיבוציים של איגודי העובדים עם המעסיקים. כל זאת, יחד עם 25% אחוזי אבטלה בקרב צעירים, הוציאו את הצרפתים לכיכרות.
המחאות בעולם לא נפסקו
