דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
סוגר שורות

סוגר שורות / הסיפור שכדאי להכיר על אהוד ברק ולמה הוא לא רק אסטרטג, אלא גם שחקן

וגם: החוקרים הזועמים שמייחסים לסדרה "סלאח" מניפולציות בשם הדיוק ההיסטורי, מכחישים מציאות של אפליה ממסדית, גם אם היא מגיעה באריזה של דרמה טלוויזיונית| הטור השבועי של עורך "דבר ראשון"

אהוד ברק - בכנס הרצליה 2016 צילום: יח"צ
אהוד ברק - בכנס הרצליה 2016 צילום: יח"צ
שי ניב
שי ניב
עורך ראשי לשעבר
צרו קשר עם המערכת:

1. ההצגה. שלהי דצמבר 2008, בחוץ כבר מתחיל להתקרר אבל הגזרה הדרומית הולכת ומתחממת. הרקטות שהפכו לדבר שבשגרה בשדרות וביישובי הסביבה החלו לטפטף גם על העיר אשקלון ולהחריד את תושביה. אהוד ברק, אז שר הביטחון, מגיע למפגש עיתונאים סגור וסופג מבול של ביקורת מקהל מצומצם ונוח בימים רגילים, כזה שמסורתית ברובו מזוהה עם השמאל. אני שואל אותו איך קרה שישראל ממשיכה לספוג פגיעה כל כך משמעותית בריבונות שלה, ללא שום תגובה. ברק, קר ואנליטי כהרגלו, משיב בלי למצמץ כי צריך לנהוג בחוכמה וכי בכוונתו לפתוח את מעבר הגבול כדי להכניס יותר סחורות לצד הפלסטיני. התשובה שלו הכתה בתדהמה את הנוכחים שראו בכך סמל לחולשה, אולי אפילו אבדן דעת. אלא שברק לא התרגש לרגע מהטונים שעלו קצת והמשיך להתפלפל על הצורך להקל מעט על חייהם של תושבי הרצועה בניסיון להניא אותם מהמשך ההסלמה. פחות מקל, הרבה יותר גזר.

בית במחנה הפליטים רפא ברצועת עזה (עבד רחים כתיב פלאש90)
בית במחנה הפליטים רפא ברצועת עזה (עבד רחים כתיב פלאש90)

רק בדיעבד התברר עד כמה ברק הוא לא רק אסטרטג גדול, אלא גם שחקן לא קטן. הוא יצא מהמפגש הזה הישר אל לשכתו בקריה שם שקד כבר שבועות ארוכים יחד עם בכירי המטה הכללי של צה"ל ואגף המודיעין על אחת מ"מכות הפתיחה" הקשות והשנויות במחלוקת שנראו במחוזותינו.

זה קרה בבוקר של שבת, ה-27 בדצמבר. שמש חמימה ליטפה את השמים הבהירים של עזה אחרי שבוע גשום וסוער במיוחד. ילדים קיפצו בשלוליות שהותירה הסערה, ציפורים מצייצות, בוקר של אביב באמצע החורף. במגרש המסדרים של מטה המשטרה המקומית שקדו על ההכנות האחרונות לטקס הסיום החגיגי של קורס שוטרים. תזמורת, תופים, רס"ר (עם שפם כמובן), הכל לפי הספר. בשעה 11:30 בדיוק, כשעשרות צוערים נעמדים כבר במקומותיהם, פלחו את השמים כלי טיס שהרעימו את האזור כולו גם בצד הישראלי של הגבול. לא היה זה מטס כבוד לרגל הטקס, אלא הפצצה שהכתה בהלם את הפלסטינים. מעל מאה שוטרים נפגעו במהלומה הזו, כ-90 נהרגו כמו ברווזים במטווח. הפלסטינים טענו כי מדובר בשוטרים תמימים, חלקם שוטרי תנועה, אבל בצה"ל התעקשו כי רובם מתפקדים גם כאנשי הזרוע הצבאית של החמאס. אנשי הפרקליטות הצבאית שליוו את ההכנות למהלך הזה הביעו שורה של הסתייגויות והתנגדויות, אבל בסוף יישרו קו. כך נפתח מה ששעות לאחר מכן זכה כבר לשם השגור: "עופרת יצוקה". בלי טיפת גזר, רק מקל גדול וחזק.

הסיפור הזה הוא רק דוגמה קטנה למי שבכל זאת מבקש להבין את דמותו האניגמאטית של ברק, על רקע הקולות שהאשימו אותו השבוע בהססנות או בפוליטיקה קטנה וצינית, לאחר שהותר רשמית לפרסום דבר המתקפה הישראלית בעומק סוריה, בספטמבר 2007. ברק, כך על פי אותה טענה שנשמעה, ביקש לדחות שוב ושוב את תקיפת הכור הסורי למרות שראש הממשלה דאז אהוד אולמרט וראשי הצבא האיצו לתקוף מוקדם ככל האפשר. אולמרט וסביבתו סיפקו את הטענה הרדיקלית יותר, כאילו ברק ביקש את הדחיות רק כדי להמתין לפרסום דוח וינוגרד בעניין מלחמת לבנון שצפוי להביא להתפטרותו של אולמרט.

ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון ברק בישיבת ממשלה. יולי 2007 (צילום: אריאל ירוזולימסקי)
ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון ברק בישיבת ממשלה. יולי 2007 (צילום: אריאל ירוזולימסקי)

ברק הוא אמנם פוליטיקאי, גם אם לא פוליטיקאי מוצלח במיוחד, אבל לפני הכל הוא איש צבא ואסטרטג שאין באמת מי שחולק על יכולותיו בתחום. מותר גם בעולם הציני בו אנו חיים, להאמין לגרסתו לפיה כשהחליף את עמיר פרץ במשרד הביטחון הוא ביקש ללמוד לעומק את התכניות לרבות חלופות מוצלחות יותר. ברק גדל על "המעז מנצח" של סיירת מטכ"ל (שגנבה את המוטו מיחידת הקומנדו הבריטית SAS), אבל בעיקר על "בתחבולות תעשה לך מלחמה", מספר משלי. ברק לא מספר מטעמים מובנים מהי אותה חלופה שביקש לראות, אבל הוא מקפיד לציין כי חשש שפעולה בעצימות גבוהה יחסית שכוללת מספר רב של מטוסי קרב, תגרור את ישראל למלחמה כוללת. קל להתרפק היום על סרטוני הפירוטכניקה שסיפק השבוע דובר צה"ל, אבל אפשר רק לנחש איך הדברים היו נראים בתרחיש בו הסורים היו מגיבים. הרבה לפני ההרפתקה הגרעינית של אסד, המשטר הסורי נחשב למי שאגר באופן סיטוני ואובססיבי מאגרי ענק של נשק כימי בשלל צורות ותצורות. הארסנל האדיר הזה היווה מאז ומתמיד מקור לדאגה במערכת הביטחון, במיוחד מול החולשה היחסית של צה"ל בתחום האב"כ.

ברק, אפשר להעריך בזהירות, ביקש לבחון תכניות אופרטיביות שיכללו שילוב בין כוח קרקעי מצומצם שינחת בחסות החשיכה בעומק האויב, לבין אמצעים כבדים אך מרוחקים יותר. אין הרבה חלופות למטוסי קרב כשרוצים להשמיד מתקן יצוק משכבות על גבי שכבות של בטון, אבל מותר לתת לברק את הקרדיט שהוא לא עסק בדיבורי סרק. בסיפור האיראני, למי שהספיק אולי לשכוח, הוא נחשב לניצי שבחבורה ולמי שהתעקש להפציץ את מתקני הגרעין במבצע גדול ומורכב בהרבה. המסקנה מכל אלה: טוב שבדיונים הרי גורל יש גם מי שמרסנים את הסוסים, וטוב לקחת בעירבון מוגבל ראשי ממשלה שיצאו מהכלא הישר אל רשימת ההמתנה של סטימצקי.

2. הטרוניה. לפני כשבועיים כתבתי כאן על סדרת הדוקו המטלטלת "סלאח פה זה ארץ ישראל", אבל הסערה סביב הסרט מסרבת לשכוח (בצדק) וקשה שלא להתייחס לשצף התגובות המאוחרות שצצו בימים האחרונים, בעיקר מצד מי שמבקשים לתקוף את העבודה של העורכים והיוצרים המוכשרים: דורון גלעזר, רות יובל ודוד דרעי. עיקר הטענה שנשמעת היא שיוצרי הסרט ביצעו "מניפולציה" ולא עלינו "דרמטיזציה", במקום להגיש מסמך קר, מדויק ו"מאוזן". המניפולציה, טוענים המבקרים, נעשתה למשל כשהסרט הציג מסמכים סודיים לכאורה במרתפי הסוכנות היהודית אף שהמסמכים האלה לא באמת סודיים. "במסגרת ההצגה הזו", כתב ההיסטוריון ד"ר אבי פיקאר, "דרעי ירד למחסנים וצילם תיקים שהם עותקים כפולים של תיקים פתוחים שאיש לא טרח להסיר מעליהם את המדבקה הישנה של תיק חסוי".

ארכיון המדינה (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).
ארכיון המדינה (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90).

פיקאר, מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, טוען כי סצנה שכזו הופכת את "סלאח" לסרט קולנועי, להבדיל מתיעודי. הוא גם טורח להראות שכבר לפני 35 שנה שידרה הטלוויזיה הישראלית סדרה בה הופיע אותו משפט מפורסם ב"סלאח" מפי לובה אליאב, כשהוא מעיד כי ביקש מנהג המשאית שהגיע לישוב עוצם שבחבל לכיש "ללחוץ על הכפתור ולשפוך את העולים". הבעיה היא שפיקאר ואחרים נתפסים על סוגיות של עריכה ומפספסים את המהות. כי במהות, מסמכי הסוכנות (עם או בלי המדבקה "חסוי") פתוחים למטיבי לכת, אבל רחוקים מאוד מהתודעה הקולקטיבית, מהנרטיב שהממסד הקפיד לצרוב. כן, "סלאח" היא יצירה טלוויזיונית, דרמטית, יש בה משחק מול מצלמה, בנייה של מתח וגם מסגור עיתונאי. אבל יש בסלאח גם אמת אותנטית שזועקת לשמיים ושום חוקר דקדקן אך כזה שלוקה בהדחקת המציאות, לא יכל לטאטא: הממסד הישראלי של שנות החמישים והשישים הפלה בין עולים לעולים, נהג בכוחנות ופטרונות ולעתים קרובות גם בגזענות.

אחד הדברים הטרגיים שפחות מדברים עליו בדיון שהתעורר סביב "סלאח", הוא מעגל היחס המבזה – לא בין הממסד לעולים – אלא בין עולים ותיקים לחדשים. אותם עולים מצפון אפריקה שנלקחו במשאיות בניגוד לרצונם לפינות השוממות ביותר בארץ בשם הציונות, קלטו אחרי 40-30 שנה את העולים מברית המועצות לשעבר עם הרבה עוינות ובמקרים רבים גם רוע וגזענות. הרוסים קוטלגו כשיכורים, הרוסיות כזונות. היחס המשפיל לא פסח על מקום העבודה, המרכול השכונתי או הבניין המשותף. ובמעגל כמו במעגל, גם לעולים מרוסיה הגיע לקבל עלייה – את העלייה מאתיופיה כמובן. כך קרה שהיחס הקשה ביותר לאתיופים הגיע ממי שעלו לישראל ממש במקביל. איכשהו הטבע האנושי, בעידוד ממסדי שדאג להחליש את החלשים ממילא בעוד ועוד עליות שנותבו לאותם אזורים, גורם לנו להרגיש בנוח יותר כשיש תחתנו מעמד חדש שמקפיץ אותנו קומה אחת למעלה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!