נקמה היא הרגש החזק ביותר באדם במקביל לרגש הקנאה כיוון ששני סוגי הרגשות האלה מעבירים אדם על דעתו. לנקמה יש תמיד בסיס מציאותי בנפשו של השואף לנקמה הסבור שנעשה לו עוול. כשנות חיי האנושות כך שנות יצר הנקמה. עם ישראל מעולם לא סלח לעמלק על מעשיו בתקופת נדודיו במדבר. לעומת זאת, אמר המשורר "נקמת דם ילד עוד לא ברא השטן", והתכוון לפרעות בהן נרצחו עוללים יהודים. כלומר, אין בכוח הדמיון האנושי לדמיין סוג של נקמה מקבילה להרג של ילד. הרציונליסטים מבין הנוקמים אומרים ש"נקמה צריכה להיות מוגשת קרה", כלומר במחשבה מתוכננת מלכתחילה ובשום שכל.
הסרט "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" (אקצר בהמשך ל"גברת ינקלובה"), סרט ביכורים באורך מלא של גלעד אמיליו שנקר, מספר על מועדון נשים שבראשו עומדת ינקלובה, המכנסת את רעותיה לדון בספרים. ואולם כל זה משמש ככיסוי למטרה האמתית: הנשים המתבגרות, מתכנסות במועדון כדי להתקומם כנגד הביולוגיה שגורמת להן להתבלות, לעורן להתקמט, לשפתיהן לכמוש ולבסוף ,כנקמה, בנוסף לזריקות בוטוקס הלוחמת כביכול במלאך ההזדקנות, נשות המועדון נועצות סכין בגברים צעירים שהן לוכדות והורגות אותם, גברים שלא חפצים יותר בנשים שכמותן.
כדי שהקורא לא ייטוש את המאמר באמצע קריאתו ייאמר שסיפור הסרט מוצג כאגדה פנטסטית של סרט אימה, והקשר בינו לבין המציאות הוא רק ברעיון הנקמה של נשים מתבגרות בבני תשחורת יפיופים – נקמה על אובדן עלומיהן.
מידי שבוע בו מתכנסת חבורת הנשים למועדון הספרים, מביאה כל אישה את הציד, כלומר את הגבר אותו היא צדה, ציידת זוכה בניקוד גבוה ככל שהגבר צעיר ונאה יותר, הגבר נשחט והופך לנקניקיות שנשות המועדון מייצרות ואוכלות ומאכילות בהן בני אדם בדוכן בלונה פארק. כל מי שמביאה מאה גברים נבחרת לבית הלורדים של המועדון ומי שלא מצליחה להביא את סאת מאה הגברים נידונה לעבודה כסניטרית לכל ימי חייה. הבעיה היא, מה קורה לאישה שמתאהבת בגבר שלכדה? האם האהבה תנצח בסופו של דבר את הנשים שהמוטו שלהן שזור לאורך כל הסרט "אהבה היא מילה בעלת שלוש הברות ושני טיפשים שאחד מהם חסר מזל"?
הכול בסרט מתואר כאגדה, התפאורה (הראויה לציון), שתחילתה מבנה גותי ואפקט של ירח מלא, הפריטים והלבוש האירופאיים כאילו מארמון של דוכסים, האיפור המוגזם – כי הרי חייב היה הבמאי להביא את הסיפור המזוויע הזה בוויזואליזציה של אגדת "שלגיה ושבעת הגמדים" של האחים גרים, כי אם לא כן, הצופה ייטוש את סיפור הזוועה בהתחלתו.
כדי להעביר בכל זאת מסר קשה בסרט פנטסיה, יש צורך להעביר את הצופה לעולם בדיוני שיש לו משל לצד נמשל, ולשם כך נעזר הבמאי בכך שראשת המועדון, הגברת ינקלובה (ליה קניג), קוראת בכל שבוע בפני נשות המועדון הקניבלי את הסיפור "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון – מוטיב שחוזר כל הסרט במקביל לעלילה – אגדה המספרת על יהודי רוכל שנתקע ביער ונלכד על ידי מין אדונית, לילית/גויה מצודדת. באופן הדרגתי נרקם סיפור אהבה בין היהודי לבין האדונית הגויה, הניזונה מבשר אדם, אוכלת את כל מאהביה, ובשר יהודי ערב במיוחד לחיכה. בסוף על ידי קריאת שמע ישראל ניצל הרוכל מהאדונית. כלומר, הרוחניות היהודית תנצח את היהודים המתבוללים. עגנון כתב את המשל הקניבלי הזה ב-1942 כאשר הדי השמדת היהודים הגיעו ליישוב. טעותו של עגנון, אם יורשה לי, שבדיעבד הוכח שיותר יהודים יראי שמים נרצחו על ידי הנאצים ואת זה עגנון לא יכול היה לדעת עדיין.
חוץ מאלמנט אכילת בשר בני אדם, הן ב"אדונית והרוכל" והן בסרט "הגברת ינקלובה" אינני רואה שום קשר בין הסיפורים. בהילקח שהאדונית אצל עגנון היא מרשעת הרוצחת יהודים על לא עוול בכפם. האם הבמאי באמת רצה להציג את דמות האישה כשליחת השטן?
על כן יש שטוענים שהסרט "הגברת ינקלובה" הוא מיזוגני בזה שהוא מציג את הנשים כמפלצות הנוקמות בגברים. ידידי שאתו הלכתי לסרט אמר לי: "בתופעת ה-me too, כל אישה שרצה מהר לתקשורת לדווח על גבר ש'אפילו נגע בה קלות בברך או לא נגע בה בכלל' זוכה לפרסום רב על חשבון חיסול עתידו של הגבר. אישה ממין זה, מתקבלת למועדון השחקניות המפורסמות, ואילו כוכבניות שלא מתלוננות נשארות בצל האנונימיות". הוויכוח שלי עם חברי הוא, שבמועדון הכלל-עולמי, מוכר הסחורות הפגומות והנצלני, חסר הערכים, שמקדש את הסלבריטאיות כמו את הכסף ותאוות אחרות כערכים עליונים, תימצא מדמנה רבה בין אם בהתנהגות גברים או נשים – פירות הבאושים של החברה. תעשיית הקולנוע, הטלוויזיה והבידור, המראה של העולם הציני, היא בית זונות אחד גדול.
מלבד המיזוגניות בה מואשם הסרט, הוא נכשל ברוב האלמנטים הקולנועיים שבו, מלבד התפאורה, תצוגת משחק עילאית של קרן מור הנהדרת – תופעה ייחודית בקולנוע והפקה מזהירה של המפיק מרק רוזנבאום שנטל על עצמו פרוייקט במינימום תקציב.
בסרט קיים כשל תסריטאי-בימויי בסיסי, האגדה לא הולכת עד הסוף עם הז'אנר של סיפורי פנטזיה וחבל. בתשוקתם של תסריטאי הסרט (גלעד אמיליו שנקר ויוסי מאירי) ליצור עלילה פתלתלה, הם מחדירים לסיפור האגדה סצנות של מציאות בת זמננו: משטרה, שוטרים ממשטרת ישראל, מין סיפור קונספירטיבי בו "המוציאה לפועל" (רזיה ישראלי) של מעשי הרצח משמשת ביומיום כקצינה בכירה במשטרת ישראל. זה לא לא-לגיטימי, ב"תינוקה של רוזמרי" רומן פולסקי מציג אנשים רגילים, המבצעים בסתר ריטואלים של כת השטן כולל לעוור תינוק שנולד, אלא שרומן פולנסקי בונה את הסיפור נדבך נדבך, לבנה לבנה, החיים האמתיים הולכים למישרין, ואז לקראת הסיום פולנסקי מכניס את הצופה לסיפור ההזוי של כת השטן. ב"גברת ינקלובה" מהלך התסריט הפוך: כל הסיפור בנוי כאגדה ולפתע אנו נכנסים למציאות בתהליך תסריטאי מגושם. גם ניצחון "הטוב" כלומר האהבה, אינו מועיל לסרט.
נראה שהבמאי שיודע היטב את מלאכת הקולנוע הקדיש תשומת לב למבנים הוויזואליים ותנועת המצלמה והעריכה המרשימים, אלא שבכל מה שקשור למהות, דהיינו הסיפור עצמו, סובלת העלילה מחוסר אמינות. וזוהי מחלה של קולנוענים מסוימים שמעדיפים את החיצוניות האומנותית על חשבון היצירה עצמה. בזמנו, חלק הסטודנטים שלי, (כיום בגיל הבמאי שזה סרט הביכורים שלו), אהבו ליצור סרטי אימה. אלא מה? העיקר אצל הסטודנטים האלה היה המעטפת. בלי הומור, בלי אמירה, האור הכחול בין העצים, סצנת רצח הזויה, העיקר לבנות סצנות בשביל "הקטע", כמו שכתב בזמנו דורון רוזנבלום הסטיריקן האגדי של "הארץ": מדוע בסרטים הישראלים אנחנו רואים דמויות אפילות המהלכים כמו בלשים בלונדון?" (מצטט מהזיכרון).
פנטסיית אימה נזקקת להומור, לקריצה, לאמירה. כדוגמא שוב אסתייע ברומן פולנסקי בסרט הערפדים "מישהו נושך בצווארי", פנטסיית אימה גותית. כמה הומור יש בסרט הזה ואיזה פתלתלות מדהימה וחכמה בעלילה, עד השנייה האחרונה. ואילו כאן, כמו הסרטים בסרטי האימה של יס 2, תפאורות מדהימות, תאורות נהדרות, אבל סרטים משמימים. מזלה של הוליווד: יש בה מקום להכול, גם לסרט כמו "גברת ינקולובה" לארבע בבוקר, מה שקולנוע מוגבל תקציב כמו בישראל לא יכול להרשות לעצמו.
הבמאי אומר בראיון לאבנר שביט שהיו לו קשיים בהשגת מימון, התסריט נדחה, והוא איים בהתאבדות על שניים מראשי קרן רבינוביץ', גיורא עיני ונחמן אינגבר וזה עזר לו לקבל מאה אלף דולר… טוב, על אחד משניהם אני יודע שהוא בעל לב רחמן, ואירועי התאבדויות קיימים בענף הקולנוע כמו בענף רפואת השיניים. נחישות היא מוצר חיוני לקולנוענים אז לא נתפוש את היוצר בקלקלתו, יש לו יתרון באמירת האמת כמו באמירת אמת שקולנוענים כאן מתחנכים לכך שפסטיבלים הם חזות הכול. אבל הכרזה אחרת שלו מקוממת: הוא מאוד אוהב את מירי רגב. הוא עבד אתה, כמפיק מוסיקלי וקיבל פרויקטים לכבוד חגיגות שנת ה-70 והפעם בלי צורך באיומי התאבדות. בעיניו מירי רגב אחלה והיא "אישה סופר חכמה", הוא אומר.
כנראה שגלעד אינו מבין את ההבדל בין חוכמה לבין שרלטנות מצליחנית. הוא גם מצפה לרפורמה של מירי רגב בקרנות הקולנוע. אז לידיעת הצופה, גם אם בקרנות הקולנוע בישראל יש בעיות, הרי שהפתרון המסתמן של מירי רגב הוא אנטי דמוקרטי ובולשביקי בעליל. בגדול היא רוצה להסמיך את כספי הקרנות למשרדה, שום הפרדה בין ישות פוליטית ליצירה האומנותית. וזה נורא. לא זה המקום ללמד בני אדם שיעור אזרחות. כנראה שהבמאי לא מבין את העמדה חסרת חוט השדרה שלו, ואפילו מפיסטואית, שכל בר דעת היה מתנגד לה. מה שכן, אצל מירי רגב ידידתו הוא כנראה יכול לקבל חצי מליון דולר בלי לקטורים ובלי איומי התאבדות.
