דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
חוק הלאום

הדקה ה-91 / דוחים הכל לרגע האחרון? אתם לא לבד, ככה מתנהלת מדינת ישראל

על חוק הלאום עובדים קרוב לשמונה שנים, אך הוא נסגר ואושר בדיונים מרתוניים | תקציב המדינה מאושר בינואר, אך חלק גדול ממוצה רק בדצמבר | האיום של רעידת אדמה חזקה ידוע מזמן, אבל ישראל לא ערוכה | מאיפה באה הדחיינות הלאומית הזו?

נפתלי בנט וראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת, ארכיון. (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).
נפתלי בנט וראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת, ארכיון. (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).
עמר כהן
עמר כהן
כתב כלכלה
צרו קשר עם המערכת:

הפעילות הקדחתנית ב-48 השעות האחרונות בכנסת הזכירה לי את ימי בית הספר היסודי. הכיתה שלנו נחלקה לשני סוגי תלמידים: אלו שמכינים עבודות ביום שהמורה נתנה אותם, ואלו שמכינים שיעורי בית בערב שלפני המועד האחרון להגשת העבודה. השקדנים נגד הדחיינים. כל אחד ידע לאיזו קבוצה הוא משתייך. המהדרין שביניהם היו מכינים את שיעורי הבית כבר בהפסקה. מנקים שולחן כי יש להם תוכניות לאחר הצהריים. המהדרין שבינינו היו מותחים את הרגע האחרון לשעות הבוקר – שעת אפס וולונטרית – רגע לפני שהמורה נכנסת לכיתה. כשהתבגרתי הבנתי שיש לתופעה הזו שם וניתן לטפל בה, קוראים לה דחיינות ומדובר בתסמין של הפרעת קשב וריכוז.

מושב הקיץ של הכנסת אמור להסתיים היום (חמישי) וחברי הכנסת עובדים מסביב לשעון כדי להספיק להכניס לספר החוקים את מה שלא עשו בחודשיים וחצי האחרונים. את המוקשים הגדולים השאירה הממשלה לרגע האחרון. חוק הלאום, חוק הפונדקאות, הפטור ממס לראש הממשלה והתיקון לחוק רשות השידור (שאולי יציל את הטלוויזיה החינוכית) נדחסו יחד עם עוד כמה חוקים למרתון הצבעות. כבר 48 שעות שהאורות במשכן הכנסת לא כבים והדיונים בוועדות השונות ובמליאה נמשכים אל תוך הלילה. גם הלילה חברי הכנסת, מתודלקים בקפאין, נשארו ערים כדי לנאום לפרוטוקול ולהצביע על חוק הלאום.

המוקשים הללו לא נולדו אתמול. על חוק הלאום, לדוגמה, עובדים כבר קרוב לשמונה שנים. אבי דיכטר התחיל לקדם אותו עוד שהיה חבר כנסת מטעם קדימה. אבל בשעות האחרונות של חוק הלאום בפס הייצור של החקיקה, עוד עשו בו שינויים מהותיים. סעיפים נכנסו ויצאו. גם העובדה שהטלוויזיה החינוכית צפויה להיסגר בחודש אוגוסט 2018 ידועה כבר שנה וחצי. מדוע חיכה חבר הכנסת מיקי זוהר לרגע האחרון כדי להצהיר השבוע על מתווה להצלת החינוכית בניגוד לעמדת משרד האוצר?

זה עוד לא נגמר. התיקון לחוק הפונדקאות מקודם גם הוא כבר יותר משנה. בעיית הפונדקאות של גברים חד מיניים נמצאת בשיח הציבורי כבר זמן רב. הממשלה דחתה את ההצבעה על הצעת החוק בגרסתו המפלה כמה שרק יכלה. ברגע האחרון ניסה ח"כ אמיר אוחנה לתקן את החוק, והרוב הגורף של חברי הכנסת היו רוצים להצביע בעד התיקון של ח"כ אמיר אוחנה שיאפשר גם לזוג גברים להביא ילד. ביום שני האחרון הספיק ראש הממשלה לצייץ "ח"כ אמיר אוחנה דיבר איתי לא פעם על חוק הפונדקאות. הוא העלה נקודה מאוד פשוטה: לאמהות יחידניות יש זכות לתהליך פונדקאות, אבל לאבות יחידנים אין זכות כזאת. זה פשוט לא הוגן וצריך לתקן את זה. לכן הודעתי לו היום בישיבת סיעת הליכוד שאני אתמוך בתיקון החוק שהוא יגיש". עברו יומיים, רגע ההצבעה הגיע וראש הממשלה עשה סיבוב פרסה, נכנע ללחץ של המפלגות החרדיות שאיימו להתנגד לחוק הלאום, והצביע במליאה נגד התיקון ההוגן. בתגובה החליטו בארגוני הזכויות של קהילת הלהט"ב להכריז על שביתה כללית.

הימים האחרונים מוכיחים עד כמה חקיקה שנעשית תחת לחץ "סוף המושב" יוצאת בסוף עקומה. הפשרות של הרגע האחרון, האילוצים הקואליציוניים והתחושה שעדיף משהו עקום עכשיו מאשר משהו טוב אחר כך. אבל למען האמת, מחלת הדחיינות לא ייחודית למושב הקיץ הנוכחי ולא לכנסת ולממשלה הנוכחיות. זו הפרעה שהפכה להיות חלק משיטת העבודה של הכנסת. הדיונים הליליים בועדות, ההצבעות המרתוניות, הפיליבאסטרים, חברת הכנסת שנעלמת ברגע המכריע בשירותים.

הדחיינות לא שמורה רק לכנסת. גם משרדי הממשלה נוהגים לדחות כמה שיותר לרגע האחרון. יותר נכון לומר שמשרד האוצר נוהג כך. בחודש דצמבר מוציאים משרדי הממשלה חלק גדול מההוצאות הנזילות שלהם (שאינן משכורות או חוזים שוטפים). גופים הנתמכים על ידי הממשלה מחכים ליום האחרון של השנה כדי לקבל את התקציב שלהם. בליץ של רכש עושים ביום האחרון של השנה, כי התקציב שלא נוצל כל השנה ולא ינוצל היום יעלם לעד. בדו"ח שהוציא מבקר המדינה במרץ האחרון על התנהלות משרד האוצר הוא כתב על התופעה הזו כך: "העברות של רזרבות רבות ושל עודפי רזרבות הנעשות בסוף השנה יכולות להעיד על תכנון שגוי או לכל הפחות לא אופטימלי של תקציב המדינה". המבקר הצביע על כך שכאשר משרדי הממשלה מקבלים את האישור להוציא את הכספים שהיו סגורים ברזרבה רק בחודש דצמבר, יכולתם למצות את התקציבים מוגבלת והציבור נפגע מכך.

אתמול פרסם מבקר המדינה דו"ח נוסף. הפעם על המוכנות לרעידות אדמה. שם בעיית הדחיינות של הממשלה כבר מגיעה לקנה מידה הרבה יותר גדול ומסוכן. ההתרעות של המומחים מפני תרחיש רעידת האדמה מוכרים כבר שנים.  "זה לא שאלה של אם תהיה רעידת אדמה אלא מתי" הם נוהגים לומר. בדו"ח מתאר מבקר המדינה את מה שידוע כבר שנים "התרחשותה של רעידת אדמה חזקה בישראל היא כמעט ודאית, והשפעתה על אזורים שונים במדינה תהיה עצומה. בהתאם למסגרת להיערכות שאושרה על ידי הממשלה, יש להיערך ל-7,000 חללים, 8,600 פצועים קשה, 37,000 פצועים קל, 9,500 לכודים בהריסות בניינים ו-170,000 חסרי קורת גג". ובכל זאת, שרשרת הליקויים המעידה על חוסר המעש מול התרחיש הכמעט ודאי ארוכה, ארוכה מאוד.

הפרשנים הפוליטים יסבירו את התנהלות הכנסת ביומיים האחרונים בכל מיני דילים פוליטיים, כיפופי ידיים ואינטרסים צרים. הפרשנים הכלכליים יסבירו את התנהלות האוצר ביחס לתקציב בכך שהשמיכה קצרה מדי, או בסדרי עדיפויות ומיני תירוצים. המומחים לענייני אסונות יוכלו להגיד ביום שאחרי רעידת האדמה "אמרנו לכם ואתם לא הקשבתם". אבל אולי יש הסבר מקיף יותר, עמוק יותר לדחיינות הזו שהמדינה שלנו סובלת ממנה?

ד"ר בועז רפפורט הוא רופא להפרעות קשב בילדים ומבוגרים ומנהל את מרפאת "קשר" בה הוא מטפל, בין היתר, באנשים הסובלים מבעיית הדחיינות. ביקשתי ממנו להסביר לי מה עומד מאחורי התופעה.

"הדחיינות היא למעשה סימפטום של הפרעת קשב וריכוז. אצל אנשים שסובלים מדחיינות, בדקה ה-90 מופרשים למוח חומרים הקשורים לסטרס הנקראים דופמין ונוראדרנלין. החומרים האלה מעירים את המוח ומאפשרים לו לפעול" הסביר, "אנשים עם הפרעת קשב נולדו עם פחות גירוי מוחי זמין. כדי לפעול אנחנו צריכים את הגירוי הזה. אצל אותם אנשים רמת הגירוי תעלה לרמה מספקת רק במצבי לחץ כשהחומרים הללו יופרשו. זה הכל כימי".

אני שומע את ד"ר רפפורט מסביר על הכימיה של המוח וחושב לעצמי – יכול להיות שהמדינה שלנו נולדה עם בעיה של גירוי זמין? זה מסתדר לי עם החיבה שיש לנו למצבי לחץ, החדשות הבלתי פוסקות, הסיכון הביטחוני שאנחנו חיים איתו, בדיוק כמו ספורטאי אקסטרים.

ד"ר רפפורט כאילו שומע את המחשבות שלי ואומר: "המוח של האנשים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז נלחם כל הזמן בתת-גירוי כימי שמפורש על ידו כשעמום. כשמגיע מצב הלחץ הדופמין מופרש והמוח מתחיל לעבוד בהילוך גבוה".

אנחנו באמת טובים בזמן לחץ. תושבי הדרום מפגינים כוח עמידה מופלא, לצו 8 אנחנו מתייצבים בשיעורים של למעלה ממאה אחוז. בשגרה אנחנו קצת פחות טובים. גם הפוליטיקאים שלנו עובדים ככה. כשיש המון זועם שמרעיד להם את הכיסא הם רצים להקים ועדות, להבטיח הבטחות לצייץ בטוויטר, אבל על המוכנות לרעידות אדמה אף אחד לא מפגין.

ד"ר רפפורט אומר שפעולות שנתפסות על ידי המוח כשגרה הן הכי קשות עבור אדם עם הפרעת קשב, ואני חושב על המציאות האפורה של מערכת הבריאות, על ניהול היום יום של מערכת החינוך שמורכבת משיעור ועוד שיעור, כיתה ועוד כיתה. על הנהלים והוועדות של הביטוח הלאומי. לא פלא שהשרים כל כך להוטים לרגעי השיא, לרפורמות הגדולות, להפרטות ולהצבעות הדרמטיות. השגרה האפורה, אבל החיונית כל כך, שממנה מורכבים החיים היומיומיים שלנו כאן באמת יכולה לייבש את המוח.

אבל רגע דוקטור, אם זה בסופו של דבר עניין כימי, אפשר לפתור את זה עם תרופה? "נכון, יש תרופות שמעלות את הדופמין במוח. הן מאפשרות למטופל לפעול בצורה יותר טובה ויעליה, לבצע את המשימות בזמן ולסיים אותן, להיות יותר מרוכז ולעשות פחות טעויות".

אחרי השיחה עם ד"ר רפפורט החלטתי לקבל חוות דעת נוספת, הפעם מפסיכולוג. פניתי לד"ר יהודה ישראלי, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי ומנהל מכון מוביוס. "למטופלים שונים יש סיבות שונות שמביאות אותם לדחיינות" הסביר, "יש כאלו שדוחים משימות ומגיעים לנקודת הקצה כדי להתענג על הלחץ".  זה די מפתיע אותי. "מאותה הסיבה שאנשים מהמרים או נוסעים על אופנועים או רואים סרטי מתח. בלחץ יש עונג. האנדרנלין. יש אנשים שמחפשים את הלחץ באופן מודע כשהם עושים באנג'י, לדוגמה, ויש כאלה שפועלים באופן בלתי מודע כמו בדחיינות". יכול להיות שהפוליטיקאים שלנו מתענגים על מה שקורה הלילה בכנסת? במידה מסוימת הרגעים האלו בטוח עושים כותרות שזה כמובן האדרנלין של הפוליטיקאי, אבל זה לא מסביר את הדחיינות בקשר לניהול תקציב המדינה או לחוסר הטיפול ברעידות האדמה.

ד"ר ישראלי מציע סיבות נוספות לדחיינות. "יש דחיינות שקשורה בפרפקציוניזם. האדם שמרגיש שהוא חייב לבצע את המשימה באופן מושלם, אם הוא יתחיל בביצוע המשימה ברגע הראשון אז הוא לא יפסיק לעבוד עד הרגע האחרון לביצוע המשימה. אנשים כאלו נוטים לדחות את התחלת המשימה כדי לא להתיש את עצמם", טען. אני מבין שזו כנראה לא התשובה לבעיה שלנו. החוקים שחוקקו הם לא מושלמים ואפילו רחוקים מכך, משרד האוצר לא מעכב ביצוע של תקציבים כדי להגיע לשלמות, והטיפול בסכנת רעידות האדמה לא נדחה כי מישהו עובד על הפתרון המושלם.

ד"ר ישראלי כנראה מרגיש שאני לא מרוצה מהתשובה והוא מחליט להיכנס לסיבות העמוקות יותר לדחיינות. "יש תאוריה שמסבירה את הדחיינות כבריחה מהמוות" הוא מסביר ואני משלים אותו "כמו אנשים שמשאילים חפץ לפני שהם יוצאים למסע כערובה שהם יחזרו בשלום?" "בדיוק." הוא עונה לי "אם יש לי משימה שעוד לא השלמתי אז  עדיין יש לי תפקיד בעולם הזה. זה סוג של אמונה טפלה של התת מודע". מעניין, אני חושב לעצמי. זה מתאים יפה למטופל שלנו. הרי אם אנחנו דוחים את ההצבעה לרגע האחרון אז יש סיבה לממשלה הזו להמשיך ולהתקיים. אם היינו מגשימים את כל יעדי  המדיניות שלנו בשנה הראשונה, איזו סיבה יש לשותפות לקואליציה להמשיך ולסבול אחת את השנייה? הדחיינות היא בעצם ערובה להישרדות פוליטית. אולי זה גם עובד על נושא המיגון מרעידות אדמה – התת-מודע הקולקטיבי של המדינה אומר לעצמו שאם לא הספקנו להתמגן, אז עוד לא הגיעה העת של רעידת האדמה להתרחש.

"לפעמים הדחיינות נובעת מתוך פנטזיה שהמציאות תסדר מעצמה. האדם חושב לעצמו שאם הוא ימתין עם תשלום הקנס, לדוגמה, אז אולי המציאות תשתנה, הבעיה תיפתר מעצמה. לפעמים זו אסטרטגיה אמיתית להתמודדות עם בעיות" אמר ישראלי, " מחכים לעוד מידע, מחכים לעוד אפשרויות שיפתחו בפנינו, אבל לפעמים זו פשוט פנטזיה ואז זו לא אסטרטגיה אלא פשוט דחיינות שנובעת מחוסר הרצון לקבל החלטות או להתעמת עם קושי".

זהו זה. אני חושב. זה מסביר הכל. הממשלה דוחה חקיקה כי היא מקווה שהבעיות יפתרו מאליהן. אולי בג"ץ, אולי בחירות. במשרד האוצר לא רוצים לתת למשרדים להוציא את התקציב כי אולי עד סוף השנה אפשר יהיה לוותר על ההוצאה ולחסוך את הכסף. העניים יתעשרו, החולים ירפאו, הפקקים ייעלמו. ביחס לרעידות האדמה, אולי הרעידה פשוט תתרחש כבר, מה שייפול ייפול, מי שימות ימות, הבניינים שיישארו לעמוד כנראה עמידים בפני רעידות אדמה, ומי שיישאר יוכל להתקדם הלאה עד לפעם הבאה.

בסוף ד"ר ישראלי נותן את ההסבר שאולי נוגע יותר מכל בשורש העניין של הממשלה שלנו: "יש דחיינות שנובעת פשוט מחוסר רצון לבצע את המשימה. כשחוסר הרצון הוא בלתי מודע, האדם לא מבין מדוע הוא דוחה את אותן המשימות כל פעם. הוא חושב שהוא רוצה וצריך לבצע את המשימה אבל האמת היא שהיא לא מספיק חשובה לו, הוא פשוט לא רוצה אבל נמנע מלהכיר בכך. לפעמים ההסבר הוא פשוט ככה".

יכול להיות שהם פשוט לא רוצים? לא רוצים את חוק הלאום, לא רוצים להסתבך עם הזוגות החד מיניים ולא עם החרדים, לא רוצים להציל את הטלוויזיה החינוכית. לא רוצים לדאוג לתקצוב של השירותים הציבוריים, לא רוצים לשלם את המחיר שנדרש כדי להתכונן לתרחיש הבלתי נמנע של רעידת אדמה? פשוט לא רוצים?

בשעה שלוש בבוקר, רגע אחרי שהכתבה מוכנה ורגע לפני שהיא צריכה לעלות לאוויר הטלפון מודיע: "חוק הלאום אושר סופית".

עמדנו בדד ליין.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!