הערב תתקיים צעדת מחאה בדרום ת"א, לאחר שבשבוע שעבר נדקרה אישה טרנסית בזנות ע"י לקוח. הקהילה הטרנסית, נשים בזנות ורבות מתושבי עוטף התחנה המרכזית בת"א חווים אלימות ממוסדת וישירה במשך עשרות שנים. ההפגנה היום נושאת את הכותרת 'נלחמות על החיים', כדי להגדיש ששויון זכויות ללהט"ב לא מתחיל ומסתכם בזכות לפונדקאות.
–
כבר למעלה מחמש עשרה שנים שאני כאן. חיה, נושמת, עובדת ואבודה בין הרחובות שלך. למדתי להכיר כל סמטה וכל קיצור דרך, כל פינה. למדתי איפה יש תאורה בלילה, איפה יש ספסל לשבת או מדרגות, איפה הקיוסק שפתוח עד הבוקר, איפה הברזייה שעובדת בגינה, איפה הכי טוב לעמוד, איפה הכי טוב שלא. איזה שומר בכניסה לתחנה מעלים עין, איפה נמצאים הבנים, איפה עומדות הטרנסיות, מי לא מדברת עם מי ועם מי רק לשמור רק על קשר עין אבל לא מעבר, אולי בפעם הבאה. איפה הצעירות יותר ומי מהן כבר עברה לחדרים, איפה הכניסה לקומה מינוס שלוש. לזכור להציץ בעכו, ובתוך המגלשות שבגינה, הרי יכולה מישהי להסתתר שם מפני משהו, זה טיפ שקיבלתי מאווה שבאמת לא ראיתי אותה המון זמן.
אם רוצים, השמיים הם הגבול הרי למה שאפשר לעשות כדי לתבוע צדק, ריפוי והכרה, היום נעמוד להפגין על חורבותייך, בתקווה שישמעו עד רוטשילד, עד רבין, ואפילו עד קרית הממשלה.
אולי יש בזה משהו טוב, שלתחנה אף פעם לא מתרגלים. לא לריחות של השתן, הסמים, והאלכוהול. לא לצעקות והקללות, לא לבקבוקים שמתנפצים. על מישהו, על משהו. לא לבכי של כריס, "שקל, לאוכל". לא למי שנוסע לאט עם הרכב לידך, ושואל אותך תוך כדי נסיעה בהכי נונשלנט כמה?
איך אפשר להתרגל לכל זה?
כבר כמה שנים שאני רואה אותך הולכת ודועכת אל תוך עצמך. את לא מה שהיית פעם, משום בחינה. כמו רכבת שדים שאף פעם לא די לה, תמיד יש עוד איזה פינה חשוכה, תמיד נדמה לי שראיתי כבר הכל כאן, אבל לא. כמו באותו היום שמצאתי אותה שוכבת באחד החניונים שמאחורי התחנה החדשה, מתחת לגשר. אחרי שהיא קיבלה לבנה לגב ממישהו שלא רצתה לתת לו משהו ונסענו לבית חולים, ואז ספרו לה, שבעצם יש לה סרטן. אני מתגעגעת אליה כל כך אבל אנחנו נתראה רק בחלומות שלי כשהיא תחליט לבוא לבקר.
עולות לי בראש תמונות אין סוף, לילות וימים ברחובות המזוהמים שלך. אומרים שפעם לא היה כל כך מלוכלך פה, תסלחי לי, אני לא זוכרת שזה היה אחרת. כבר לפני חמש עשרה שנה התרוצצו פה החולדות ביתר חופשיות מכל מקום אחר בעיר, גם האשפה, המזרקים הקונדומים והמכות, זה לא חדש.
כבר כשאוטובוסים התחילו להשאיר כאן אלפי אנשים בחודש, בעיקר גברים ובעיקר מאריתריאה ודרום סודן, באותו זמן פחות או יותר, אזור הרציפים הישנים שבסלומון החל להתרוקן מאוטובוסים חונים והתמלא בכל מה שהרחוב יודע להציע. אלימות, חושך, פחד, חסרי בית, סמים, זנות, עסקאות ברזל ובקבוקים מפוקפקות.
אפילו הסמים לא מה שהיו פעם, הנייס שיבש את כולם, הבנתי את זה סופית כשהתקשרה אליי האשה החמישית בקשר לאינה. היו רואים אותה רצה בכל מיני רחובות רק עם תחתונים. כשזה קרה ברוטשילד כבר פינו אותה עם ניידת וצו להסתכלות פסיכיאטרית, תוך כמה ימים היא ברחה גם משם. פעם אמרה לי אפרת שיש נקודה בתחנה שאם עומדים אפשר לראות עד רוטשילד, אבל מרוטשילד לא רואים עד התחנה, לא בדקתי אם זה נכון, אבל זה היה נראה לי סיפור יפה אז אימצתי אותו.
כשראיתי את אינה בתחנה רציתי לעזור לה בלי ניידת וכל הבלאגן, אבל היה דולפין ענק שרצה לבלוע אותה ונמלים אכלו לה את הידיים והיא התגרדה כולה ולא נתנה לי אפילו להתקרב אליה, אלא רק צעקה עליי שאני אברח מכאן מהר. לפחות יש לך בוחן מציאות תקין אמרתי לה, מכאן באמת כדאי רק לברוח. היא צחקה והיה נראה לי שהנה היא חוזרת אלינו אבל לא באמת. לא שרציתי לברוח אבל אז הגיעה לימור, ותפסה לי את שתי הידיים, ושאלה אם שמעתי מה קרה בארלינגר, וכמה שזה נורא כי הם רצחו מישהי שבכלל לא עובדת, סתם מבוגרת, בת 80, אנסו ורצחו.
שם בתחנה אני קשוחה, אני לא בוכה.
רק הרבה שעות אחרי אני מעכלת את הרגע הזה שבו לימור היתה כל כך מזועזעת, כי הם אנסו ורצחו מישהי שהיא לא עובדת. תופסת את הראש בשתי ידיים ואומרת "מילא שהיו עושים את זה למישהי שכן..", אלו הרגעים שאני מבינה כמה שהעולם שאת מייצרת מעצם קיומך, במו רחובותייך הוא מעוות ומרושע.
חמש דקות מרוטשילד, יש נשים שמותר לדקור, להשפיל, לקלל, לשדוד, לאנוס ככה חופשי ברחוב. ברוטשילד זה לא היה יכול לקרות. לא חשוב מי היתה נרצחת ברוטשילד, שם הם היו מזדעזעים נורא. זה הזכיר לי את מעיין, שהיו לנו הרבה שיחות על חופש ובחירה, ובאחת מהן אמרתי לה שאם הייתי חסרת בית הייתי ישנה בים, והיא הסתכלה עלי במבט מתנשא, ואני שאלתי אותה בשיא התמימות שאז עוד היתה לי, "איפה להתעורר אם לא מול הים אם כבר אין לך בית?" והיא ענתה לי "מי מפגרת לישון בים שאת לבד ברחוב? בים יש גלים, גלים עושים רעש, אם מישהו יאנוס אותך אף אחד לא ישמע, עדיף תשני על ספסל ברוטשילד, שמה לפחות מישהו ישמע".
ענת מתקרבת מבוהלת נורא, היא ממלמלת משהו על זה שלקחו לה שוב פעם ילד ויש לה נשיכה טריה בצבע סגול מלקוח של אתמול. היא נדרה כבר המון פעמים שלא תלך עם סודנים, אבל לפעמים אין בררה. גם לענת אין לי כמובן איך לעזור, רק חיבוק. בשבילה זה המון," יאללה", היא אומרת, "מתי חיבקו אותי פעם אחרונה?" .
כל כמה דקות מישהו שואל 'כמה?'. לפעמים אני רוצה להצחיק אותן ועונה "לא עובדת", יש כאלה לא מרפים, "לא משנה מה אתה רוצה ממני – תדע שזה לא!". "לקוחות זה כמו זבובים" אני אומרת לאושר והיא אומרת לי "את יודעת, את יותר מידי שונאת לקוחות, זה סמרטוטי רצפה, מה יש לשנוא?".
אנחנו עומדת יחד בפינה של הגליל, תנועת מכוניות לא רעה יחסית לשעה, מאיטים לידנו, בוחנים, ממשיכים, לקוחות בלי סוף אבל אין עבודה. אני לא מזהה את שירה, בפעם אחרונה שראיתי אותה בתחנה היא היתה בלונדינית. לפני שאני מספיקה היא עוצרת את הרכב שנוסע לאט לידה כבר פעם שלישית, אומרת לו "קוקסינלית מאה", ועולה. אפילו לא אמרה לי שלום. מרחוק אני רואה את אמיר, שיכור לגמרי עומד עם עוד שני אריתראים ועוד חבר שמדבר רק ערבית.
"יש לנו חג היום הוא אומר בגלל זה אני שותה, ככה אני בירושלים כדי לא להסתבך", חיבוק, נשיקה ותשמור על עצמך.
בסיבוב של השרון אנחנו מוצאת את פיונה, עומדת לבד, בצד, מבוגרת קצת יותר מהרוב. היא מספרת שהיא עייפה ושאין עבודה, אני נותנת לה שוקולד והיא שמחה ואומרת שזה ישמור אותה ערנית אבל ספריי פלפל היא לא רוצה לקחת. "אני חזקה" היא אומרת "ויש לי לקוחות קבועים, אם יראו שיש לי ספריי זה סתם מזמין צרות".
קולטת בזוית את דימה, נראה עייף, כולכם אותו דבר דבר, רוצים לעזור אבל אין לכם במה. הוא ער מחמש בבוקר כי הוא עושה עבודות שרות במרכז לקשיש על סחר, "חברים" הלשינו עליו. לקוח מסטול מתקרב צולע ישר לדימה ואומר לו בקול רם "מת לזיין אותך" דימה שואל "יש לך מליון?" אין לי. "אז תחלום עליי, זה בחינם".
אנחנו מדברות בעניים, כולנו מזהות שמשהו באווירה עומד להדלק, נהיה צפוף על המדרכה, עוד ועוד גברים מקיפים, פתאום אמיר מגיע עם החבורה, עושה כאילו לא מכיר אותנו אבל ברור שהוא שם כדי לשים עלינו עין שלא יקרה לנו כלום ומסמן לנו להתרחק משם.
אני חוזרת דרך השביל של עכו, אף פעם לא לבד, בעכו לא עוברים לבד. אם אכן יש גיהינום אז ככה הוא נראה, כמו רחוב עכו שלך, בדיוק אחד לאחד. צללים של אנשים עם פנים מחוקות מחפשים את עצמם לדעת, כמו מוות בייסורים שאף פעם לא נגמרים, כי הוא לא מגיע, המוות.
אני מנסה ללכת רגוע, אבל זה קשה, תמיד הגוף שלי דרוך בסמטה הזאת. מתרכזת בלחפש פרצופים מוכרים בחושך, אבל רק בסוף הסמטה אני רואה את לימור יושבת איפה שהיא תמיד יושבת, ואני שמחה שנשארה לי חבילת מגבונים חדשה לתת לה. היא מתה על זה, זה חוסך לה מקלחת היא אומרת. מרחוק אני רואה את ליאל, בדיוק יוצאת מהסמטה, היא נראית רע מיום ליום, היא סובלת, קשה לה ברחוב, היא הגיעה לכאן אחרי ששני ההורים שלה נהרגו בתאונת דרכים, היא לא עושה זנות יותר רק סמים, היא רוצה למות, ממש רוצה למות, וברגע של ייאוש אחד יותר מידי אני שואלת אותה למה היא לא מתה ודי? למה ככה בייסורים? והיא אומרת שהיא מתגעגעת לאמא שלה, ואם היא תתאבד היא לא תראה אותה אף פעם יותר. היא חייבת לראות אותה, שם בשמיים, כשהיא תגיע לסוף, בינתיים היא כאן, ברחוב עכו, אחד לפני הסוף.
אמילי שולחת לי הודעה, "בואי אליי סוגרים לנו את החדרים". ואחרי רגע עוד אחת "תביאי איתך גרביים לי ולאלה, קר". אני הולכת אליהן, כאילו צריכה לראות בעיניים כדי להאמין שהן באמת עברו לחדרים.
אנחנו עומדות בפתח של החדר שהיא שכרה, כבר שלושה ימים שאלי עצור, אז היא לא משלמת על החדר. היא מספרת לי שבצהרים בא אחד אמר שהוא עובד אצל אלי וניסה לקחת מהן כסף אבל הן לא נתנו לו. היא ממשיכה "הגיע שוטר ותלה על הדלת צו שצריך לפנות תוך 48 שעות את החדרים. רוב הבנות כבר לא פה, אין עבודה, עכשיו זה רק סודנים וערבים. אפשר מצדנו לסגור את התחנה, גם ככה זה מקום מסריח. ותראי אותנו, כמו כלבות, אפילו לכלב יותר טוב מלנו, יש מי שילטף אותו והוא חופשי. כמו לעלות בדרגה" היא אומרת, "או יותר נכון לרדת אחת יותר נמוך, אבל לעלות בדרגה מבחינת להגיד לעצמך, זהו, את זונה, זונה של החדרים, זה מה שאת, הזונה של כל הזונות!".
תמיד יש יותר משפיל. כבר למעלה מחמש עשרה שנים שאני כאן. צופה בתאטרון האבסורד שלך הנה הוא עומד להגמר, מה שיישאר ממך הוא רק זיכרון צרוב בדם הלב.
זה יהיה מוזר להתגעגע אלייך על הרקע הזה, אבל זה כואב לא פחות לראות את תכניות המתאר שלך קורמות עור וגידים. במקום כל הפצעים שלך יקומו מגדלים חדשים מצוחצחים, אפילו מרכז מסחרי קטן ונגיש אה לה רוטשילד סטייל, ממש לא ניתן יהיה לראות שום הבדל.
אני חושבת על אפרת, שעמדה שם והצביעה על רוטשילד, תמיד היא ראתה קדימה ורחוק מכולם רק אף אחד אף פעם לא הקשיב לה.
"תתארי לך שיש כאן בתים חדשים. רחובות חדשים. תאורה. ככרות עם ספסלים שאפשר יהיה לשבת ולהאכיל בנחת את היונים. גינות מטופחת נקיות ממזרקים וקונדומים. זה בדיוק מה שיכול היה לעשות את ההבדל. אולי אפילו עם הסודנים היינו מסתדרים בסוף, כי היה לכולם הכל ולא היה צריך לריב על מקום, על אוכל, על סמים, על החיים. אילו רק היו מושקעים כל המשאבים הללו עבור מי שמלכתחילה חיו פה, תושבים ותושבות וותיקים שעל חורבות בתיהם, וחרף כל מה שעברו כאן בשנים האחרונות בסופו של יום ימצאו את עצמם מחוץ לכל זה כשבין רוטשילד לבין התחנה – לא יהיה בעצם שום הבדל."
תושבי רוטשילד החדשים נקרא להם, אלו שמהתחנה רואים עד אליהם, אבל הם, אין להם מושג עד אלינו, אלו שבסופו של דבר יקנו את דירות "ה- 2.5 חדרים החדשות מהניילון חמש דקות מרוטשילד". אולי גם איתם, הייתי חיה בשלום, אילו בתוך מכרזי הבניה למשל, היו קובעים שאחוז מסוים מהדיור ההולך ומתחדש באזור יוקצה מראש לאלו ששרדו את הגהנום שהיה לדרום תל אביב להציע במשך כל כך הרבה שנים.
לתושבות הוותיקות שדרום תל אביב היתה להן גטו, מקום שאפשר להן השרדות פיזית, נפשית וכלכלית, למרות ואולי בגלל כל מה שהיא היתה, והנה עכשיו, כשסוף סוף נפתחים השערים לרווחה והזדמנויות חדשות בפתח, במקום לחשוב שזה מתפקידנו החברתי לקחת אותן בחשבון, הן מופקרות למחירי הנדל"ן וימצאו את עצמן נדחקות אל מחוץ לדרום תל אביב, אהובתן.
אין סוף טרגי מזה אבל עוד לא מאוחר לשנות אותו. התחנה לא צריכה להיות "חור שחור" שחייב להעלם מהעולם באמצעות שורת בניינים לבנים באחלה מחיר. בתכנית המתאר לנווה שאנן יש הרבה שטחי ציבור כמו גם הרבה שטחי תעסוקה, אפשר לשלב מיזמים חברתיים לשילוב בין אוכלוסיות וותיקות לחדשות בכל תחומי החיים. להקל על אנשי עסקים, יזמים חברתיים, ואפילו קבלנים שיעשו זאת תוך שילוב אוכלוסיות קיימות.
אפשר לעבות במסגרות רווחה ובריאות לשיקום אוכלוסיות שנדחקו לכאן כל כך הרבה שנים על חשבון הבטחון והתברואה שברחובות, כמובן שאת כל אלו הליקויים של הזנחה מתמשכת כדאי מהר לתקן.
אפשר לחשוב על כיכר מרכזית ואנדרטת זכרון, לכל אלו שחרפו נפשן ומתו בקרב על החיים, שמתו בזנות, המחלה החברתית שהיה לנו נוח וקל להדחיק כל עוד היא היתה שם, בתחנה, רחוק מרוטשילד.
אם רוצים, השמיים הם הגבול הרי למה שאפשר לעשות כדי לתבוע צדק, ריפוי והכרה, היום נעמוד להפגין על חורבותייך, בתקווה שישמעו עד רוטשילד, עד רבין, ואפילו עד קרית הממשלה.
