עלה בי זיכרון עמום של מציצה שנתתי למישהו כשהייתי קטנה. אאוץ'. מכאיב לי המשפט הזה. האם אני נתתי? האם הוא לקח? קשה לסמן את התיחום שבין השניים. בעוד אני שקועה במה שהיה נראה לי שאמורים לעשות שם, ובהתמודדות עם השאלה איך לעזאזל מכניסים את הדבר הזה לפה, הוא הניח את ידו על ראשי ודחף את הזין שלו עמוק לתוך הפה שלי. התכווצתי והרגשתי שאני עומדת להקיא. הוא לא הפעיל כוח, אך היה ממוקד ומכוון כולו באותם הרגעים אל הזין שלו ולא ראה או חש דבר מלבדו, גם לא אותי.
אותו נער מעולם לא פגש לנשיקה את פרח הפות המדהים שלי, שהתביישתי בו מאוד. אני זוכרת שפעם הוא אמר שזה מגעיל אותו. היינו ילדים וכולם אמרו שפות מריחה כמו דגים. טעם העלבון והבושה נצרב בי. גם אני חשבתי שזה מגעיל ולא רציתי שיעשה משהו שמגעיל גם אותי. לא העמקתי באותו רגע בהרגשה שעולה בי כשאני מוצצת לו את הזין. רציתי שהוא יאהב אותי וחשבתי שכך נהוג. מה שנדמה אז כנתינה התברר לימים ככרוך בביטול עצמי מהזן המסוכן ביותר. אני בקושי זוכרת מה היה שם… באותם רגעים בהם הזין שלו יצא ונכנס אל הפה שלי. גופי נכח אך רוחי ריחפה במקום אחר, מנותקת. אני זוכרת מעט. מה אני כן זוכרת? זוכרת שלא היה כיף. זוכרת שהיה לו נעים עד מאוד. סתירה שנראית לי היום בלתי ניתנת ליישוב, לא הייתי ערה אז לקיומה. לא ידעתי מה עושים עם הידיים, עסקתי בניחושים. אני זוכרת את המכניות ובדיעבד, את ההתנתקות, את ההמתנה שיגמר, שיגמור כבר. הנחתי את עצמי בצד למענו. הייתה זו נתינה שידעתי שלא אקבל עליה תמורה. ומה עם העונג? לילית הקטנה טרם למדה עונג מהו ועל כן גם לא ציפתה. מה רצתה לילית? כתמיד, אהבה.
פתאום אני חושבת על המושג "שם עלי זין". זה בדיוק מה שהוא עשה. שם עלי את הזין שלו. וזהו. יותר נכון דחף עלי, אלי, זין. דחף לתוכי זין. מלים בוטות ולא נעימות.. אני יודעת. לא נעימות לקריאה. תוך כדי שאני מוצצת לו, לא הבנתי איך אמורים להכניס את כל זה לפה. מאז, כשאני פוגשת זכריות עם הפה שלי והגבר של הזין הזה מניח לי יד על הראש, גם אם בכוונה לליטוף אוהב, מיד הגוף שלי מתכווץ וזכר הזין שנדחף לפי בלי רצון צף ועולה.
בגופי נטבע זיכרון הקובע: למצוץ זין זו השפלה. יד מונחת על הראש – השפלה. ביטול עצמי. ילדה שרמוטה מוצצת זין שכמותך. אין לך כבוד.
מאז, כל זין נראה לי כסתם זין. לא התעמקתי בהבדלים ביניהם. נו, זין זה זין. מה ההבדל? דבר גנרי שכזה. לרוב נמנעתי מלהסתכל בתשומת לב. כושר הניתוק שרכשתי בחלוף השנים הוכח כהצלחה מסחררת. ידעתי וחשתי את העונג שאני מעניקה במגע ובנשיקה ולא שיערתי שמשהו מכל הטוב הזה עשוי לזרום בחזרה אלי. לקח לי זמן להתחבר, להסתקרן ולהימשך לאיבר המופלא הזה. למה? הרבה כאב וסבל נגרם לי על ידי בולבולים טועים עם בעלים לא רגישים. פעמים אינספור עברתי את הגבולות שלי במפגש איתם. היה עלי לפתח יחס בלתי-אישי לזין כדי להיפגש איתו, ועם הגבר המחובר אליו. כדי לאהוב גבר, הייתי צריכה לפעמים לשכוח שמדובר בברייה בעלת זין. בדיעבד, אני מבינה שיחסי אליו היה כאל כלי משחית ומסוכן שעשוי לעיתים לשמש גם ככלי לעונג. כשנפגשנו מקרוב ובחרתי להימצא בתשומת לב, הובכתי ואף נתקלתי בתחושת גועל ובושה שלא העזתי לבטא.
אם אני מפרקת לרגע את האקט עצמו מכל אג'נדה, מה בעצם קורה שם באותו מפגש בין פה לפין/זין/אחר? בעודי כותבת ומוחקת אני נתקלת בקושי לבחור איך אני רוצה לקרוא לאיבר הנפלא הזה על פני שורות אלה. עם השנים למדתי לפגוש פין עם פי מחדש. לנשק ולאהוב. לפגוש למעני, מרצוני, למדתי שהאפשרות להנאה טמונה גם שם, ושהאחריות והחובה לעונג שלי במעשה העינוג נדרשת, ואינה תלויה רק בבן הזוג.
אחלוק אתכם סיפור יפה שקרה לי.
חי ואני שוכבים על הספה בביתו לאחר מספר שבועות שלא נפגשנו, משוחחים ושותים כוס יין. מכירים מחדש בערב הזה הנפרש לפנינו כמגרש משחקים מפתה. מי אתה, מי אני היום? הוא מושך אותי לעברו, מקרב אותי אליו. אנחנו מורידים חולצות, מבקשים להרגיש בטן אל בטן. הוא מקרב את פניו לצווארי ואל חזי, אני מרגישה את נשימתו, גופי מגיב ברטט קל וסקרני. המגנט מתמגנט. רגע של היסוס, מי טורף את מי קודם? משלבים אצבעות, מבט נפגש. אני מעבירה רגל מעליו, נוקטת צעד, אני מעליך עכשיו. מסתכלת. מה בא לי לעשות לך? אני חשה תמהיל של דריכות והרפיה בגופו. בא לי לחקור אותך. ידיו עולות במעלה המותניים שלי, אני אוחזת אותן ומצמידה אותן אל הספה. עכשיו אני. רוכנת אליו ומפגישה את הפנים שלי עם החזה שלו, מטיילת לכיוון הבטן, חשה את מגעו על הלחי שלי. העור שלו נעים ואני לוקחת מהבטן הזאת את מה שנעים לי. הוא לא מצפה ממני לדבר, מתמסר ומגיב למגעי המשחק.
אני עוצמת עיניים ומשתעשעת באפשרויות אינספור – לאן אני יכולה לשלוח את ידי, את רגלי, את פני, לדגדוג, ללטיפה, לליקוק? הרגליים בודקות איפה הן יכולות להיפגש, הוא גבוה ממני ואני נמתחת, מצמידה את כפות רגלי אל שלו והוא נרעד קלות כשהלשון שלי מתקרבת אל המותניים. מפתיעה אותו במגעי. מתגנבת ברגלי לכיוון המפשעה, מתגרה, ברך נוגעת בעדינות באשכים. מה מוביל את התנועה שלי? מה בא לי לעשות עכשיו עם הגוף, עם כל החלקים בגוף שלי, מה כל תנועה מבקשת ואיך המגע שאני מעניקה מסב לי עונג. לילית, אני איתך, אנחנו נעות בדרך דו-סטרית, אסור לי לאבד אותך. כשאני לא בטוחה, אני מאטה. אני קוראת בתנועת גופו שהוא רוצה ממני עוד, ואני מקשיבה לקצב שלי.
אני מעבירה את ידי מקצות אצבעות הידיים שלו ועד קצות אצבעות הרגליים, בליטוף, בריחוף, בשריטה קלה, האגן שלו נע כנגדי. הוא מוריד את התחתונים וזכרותו נחשפת מולי זקורה וגאה. הוא שואל אם אני רוצה להוריד את התחתונים, אני בודקת עם עצמי לרגע ומשיבה שלא. נעים לי ככה. אני רוצה להיות ממוקדת בפין שלו. אני מתבוננת בצבע, בצורה, בשערות ופיזורן על האשכים ומסביבם. יש לו פין יפה, אני נהנית להסתכל. כשאני מרגישה מוכנה למפגש, אני מקרבת את פני ונושמת לכיוונו, מרפרפת, וחשה איך האוויר החם מטריף אותו. אני לא נוגעת בכלל והוא מתפתל כולו, בגב מתקער ומתרומם מתקרב אלי, אבל אני עוד לא מוכנה. בא לי להסתכל, בא לי להתחכך מסביב, לראות איך הפין שלו מגיב אלי, איך בא לנו לתקשר ממש עכשיו. הוא מרים ראשו ומסתכל עלי מסתכלת, אני מישירה אליו מבט מחויך ושובבי. 'אני מסתכלת', אומרת. 'תסתכלי', הוא עונה, שומט ראשו אחורה ומפשק רגליו קלות, סבל מעורבב בעונג מצפה ומשתהה.
מה אני פוגשת בי כשאני פוגשת אותך? אדם שלם ולו פין, עוד איבר מאיברי הגוף. כה טבעי, ובכל זאת, עלי לחזור ולבקש את החיבור בראשי, בלבי, בגופי: זהו הפין אותו אני פוגשת, מחובר לאדם עם הלב, בו אני מתבוננת ממש עכשיו. פוגשת את הזיכרון החקוק האומר: מציצת זין – השפלה. מתבוננת ומתקנת: הענקת עונג במגע של פה לפין – אהבה.
בעודי מקרבת את קצה לשוני, אני שמה לב למעבר שלי ממבט למגע. בדיקת נוכחות. אני פה, קשובה לעצמי ואליו. הסתירה מתיישבת כבמעשה קסמים ושוב אני למדה – ניתן ללקק פין ולהתענג! בכל פעם שזה קורה עוד חלק באמונה הישנה קורס והגוף שלי מתעורר בחדווה. אני חשה את מרקם העור, מתוח וחלק, מלטף את לשוני המטיילת כנגדו. טועמת, טעים. שואפת עמוקות ומריחה. ריח נעים לאשכים הרכים, אני מלטפת אותם קלות באותו שביל בו העברתי את אפי ושפתי. עור עדין ונעים למגע.
אין פין דומה לרעהו. לכל אחד אופי משלו, מרקם משלו, טעם משלו. לומדת להכיר אותם על ייחודם.
כשאני עוטפת אותו עם הפה שלי, אני נושמת ונרגעת, נעה לאט, מהר ושוב לאט, חשה את מגעו בתוך הפה שלי. רוגע פושט בגופי, המחשבות כולן נדדו להן ורק גופינו נפגשים. אני מכילה אותו בתוכי באהבה ובנתינה. כשכך מתרחש מפגש, הפה שלי מגיב ומזמין את הכניסה בהרבה רוק. כאשר אני מכניסה אותו עוד לתוכי, אני חשה רעד קל בלסת, זהו הרגע שלפני הנקודה שעשויה להפעיל את רפלקס ההקאה. אני מכירה את הנקודה הזאת. לא נבהלת. מאטה ושמה לב. עוד שער. נושמת דרך האף. נעים לי לחוש אותו בתוכי ואני רוצה להקיף אותו. אני עוצרת שם ונושמת, לא זזה, עוטפת, הוא נאנח בעונג, מרגיש את ההתמסרות שלי, יודע שאני שם קודם כל בשביל עצמי ומרשה לעצמו להרפות לתוכי. כשאני מגיעה לנקודה הזאת בתשומת לב ונושמת לתוכה, הרוק משתנה והופך למעין ריר סמיך וצמיגי, נפלא ועוטף. אפשר להיכנס עוד. אני משקיעה את משקלי אליו בנשימה כמשתחווה, ובכל מילימטר של תנועה מרגישה את הזרם בגופו מסתחרר ועולה וחוזר חזרה אל פי דרכו. אני כל כולי בהנאת הנתינה, כל תנועה בשימת לב והפה שלי מגיב ונרטב מגיר כמויות של רוק שנוזל עליו כמפל. זה הופך את הכל לכיפי וחלקלק ועסיסי, כמו פרי. נעים וטעים, מדגדג לי בפה. הוא יוצא מתוכי לאט, מתרומם ומנשק אותי, טועם אותי טועמת אותו.
גופי נברא לחיים ולעונג. פי פתוח לקבל אותך. איני צריכה להשתיק את קולי על מנת לעטוף אותך. כל נקודה בגופי זכאית להקשבה. קולי השותק והנשמע זכאי להקשבה. אין דבר שעלינו להשיג. לא מעניין אותי אם תגמור או לא. כל אחד מאתנו אחראי על העונג שלו. אתה רוצה אותי כשאני נוכחת, לא מנותקת. כשאני מתנתקת אני הופכת אותך לפוגע ואותי לילדה הנפגעת. הפה שלי הוא שער לביטוי במילה, בצעקה, בנשימה, בתנועה, במגע, בנשיקה, בליקוק, במציצה (זו אינה מילה גסה. דווקא מתוקה. כמו סוכריה) קודם כל בשבילי, ובשל כך, ורק בשל כך, גם בשבילך.
