היא הומצאה לפני 167 שנים, וחוללה מהפכה בחייהן של נשים רבות ברחבי הגלובוס. על אף שנכנסה לשימוש רק בשלהי המהפכה התעשייתית, היא היתה זו שהוכיחה לעולם כי גם נשים יכולות להשתמש במכונות. היא פינתה לנשים זמן רב ממטלות הבית ואפשרה להן לפתח תרבות פנאי, אך שווקה ונקנתה על ידי הגברים במשפחה. היא פתחה לנשים את הדלת לשוק העבודה המודרני, אך לצד היכולת להתפרנס בעצמן הן סבלו בו מאפליה וניצול קשים יותר מהגברים. האחים רייט השתמשו בה להכנת הכיסוי למטוס הראשון שלהם, והיא אפילו כונתה על ידי גנדי "אחת ההמצאות המועילות היחידות שהומצאו אי פעם". השאלה האם הרובוטים עתידים להכחיד אותה נותרה עדיין פתוחה.
השבוע לפני 167 שנה, ב-12 באוגוסט 1851, רשם הממציא היהודי אייזק זינגר את הפטנט למכונת התפירה הביתית השימושית הראשונה בעולם, שנקראה על שמו. אמנם בני האדם תופרים כבר מעל ל-20 אלף שנים, ועל כך יעידו ממצאים ארכיאולוגיים של מחטים בעלות קוף חלול שהוכנו מעצמות בעלי חיים וחוטים משרכים של צמחים, אך כמו כל מכונה, גם מכונת התפירה שינתה לחלוטין את כללי המשחק. עד אז תפרו הנשים במשק הבית לבני המשפחה את הבגדים ביד עם חוט ומחט, והאמידות מביניהן השתמשו בשירותיהם של חייט מקצועי או תופרת, שתפרו אף הם ביד.
סיפורה של מכונה מנצחת
זינגר לא היה הראשון שהמציא את מכונת התפירה. הפטנט הראשון על מכונה כזו נרשם שש שנים קודם, בספטמבר 1846, על ידי הממציא אליאס האו. המצאתו של האו התבססה אף היא על המצאות בעשור שקדם לה, כגון מחט עם קוף בקצה המחודד (בניגוד למחט לתפירה ביד, בה קוף המחט נמצא בקצה הנגדי לחוד), והמצאה נוספת של מנגנון הזנה המשתמש בשני חוטים לתפירת הבדים. אולם הפיתוח של זינגר והשינויים שהכניס למכונת התפירה שלו, שכללו שדרוג משמעותי במהירות ההפעלה לצד מדיניות עסקית אגרסיבית וחדשנית, הפכה אותה לראשונה שהצליחה להגיע לשימוש ביתי בציבור הרחב.
הדגמה של אופן הפעולה של מכונת התפירה:
מלבד השיפור במהירות ובנוחות יצר זינגר, שלדבריו ראה את עצמו כאיש עסקים וכיזם יותר מאשר ממציא, מודל כלכלי שהפך את מכונות התפירה שלו לדומיננטיות ביותר בשוק. המהלך המהפכני שהנהיג היה האפשרות לרכוש את מכונות התפירה של החברה באמצעות עסקת תשלומים חודשיים. עם מחיר של 125$, שהשתווה בערכו לכשליש מהשכר הממוצע השנתי, הרכישה בתשלומים אפשרה לרוכשים לראות את המכונה כהשקעה כדאית. בהמשך דרכה ביססה זינגר את שליטתה בשוק על ידי הוצאה תמידית של דגמים חדשים מדי שנה, תוך רכישה מתמדת של מכונות ישנות במטרה למנוע התפתחות של שוק מכונות יד שנייה.
בעיה נוספת בה נתקלה זינגר היא נושא תפעול המכונה. מכונת התפירה באה עם סט שלם של כלי עבודה, ודרשה טיפול ושימון רב לצורך תחזוקה, מה שנראה כהרבה מעבר ליכולותיה של אישה באמצע המאה ה-19. הגברים, שהיו בעלי השליטה בחשבונות הבנקים באותה העת, חששו מלקנות מכונה כזו לאישה שלהם או לבתם, מחשש שתפעול ותחזוקת המכונה יהיו גדולים עליהן. כדי להפיג את החששות, החלה חברת זינגר משווקת את מכונותיה באמצעות הדגמות של נשים ששולטות בהצלחה במיומנויות תיקון המכונה.
המדיניות העסקית המוצלחת של זינגר הצליחה עד כדי כך ש'זינגר' הפך לשם גנרי למכונת תפירה. לפי נתונים שנאספו במוזיאון התפירה והטקסטיל בווינדהלם, קונטיקט (העיר בה התבססה תעשיית מכונות התפירה) בין השנים 1854-1876 מכרה חברת זינגר 1,875,439 מכונות תפירה, כשאחריה, בפער ניכר, ניצבה חברת Wheeler & Wilson, עם 1,196,498 מכונות. החברה של האו הגיעה למקום השלישי ומכרה 754,783 מכונות בלבד. שליטתה של זינגר המשיכה להתעצם, עד שבשנת 1900 שלטה ב-80% משוק מכונות התפירה העולמי.
ההמצאה הראשונה לנשים
המהפכה התעשייתית שהתחוללה באירופה וארה"ב בעשורים שקדמו להמצאת מכונת התפירה היתה חממה משגשגת לשלל המצאות ופיתוחים טכנולוגיים, שייעלו ושכללו את הפעולות היומיומיות והיצרניות של בני האדם. עד אמצע המאה ה-19 הומצאו מנועי הקיטור ואיתם הרכבות וספינות הקיטור הראשונות, יחד עם הטלגרף, הבטון, תאורת גז בערים, טכנולוגיות כרייה וחקלאות שונות ועוד.
אחד התחומים שהתפתחו מאד בעשורים שקדמו למכונת התפירה היה הטקסטיל, שהוא חומר הגלם הדרוש לעבודות התפירה. בין השנים 1764 ל-1793 הומצאו גלגל הטוויה, שעזר לארוג מהר יותר את הכותנה לכדי סיב, מכונת טוויה אוטומטית, ואפילו מנפטת הכותנה שסייעה לחקלאים להפריד בין זרעי הכותנה לצמח. כל ההמצאות הללו הובילו לפריחה של תעשיות הכותנה והטקסטיל, ואלו הגבירו משמעותית את תפוקתן וחלקן בכלכלה העולמית. אולם למרות העלייה הרבה בתפוקת הבדים והוזלתם, עד אמצע המאה ה-19 עדיין התבצעה עבודת התפירה באופן ידני, בין אם בתוך משקי הבית על ידי הנשים, או אצל חייטים מקצועיים ששירתו משפחות אמידות יותר.
מדוע כל שרשרת הייצור של תעשיית הטקסטיל התפתחה בקצב מואץ בעשורים הראשונים של המהפכה התעשייתית, בעוד פעולת התפירה נשארת מאחור? ועד כמה כל זה קשור לכך שהתפירה, לעומת כל שאר חלקי תהליך הייצור, היתה פעולה שבוצעה בעיקר בידי נשים? במאמר ב'ניו יורק טיימס' שפורסם כבר בינואר 1860 ובוחן את השפעותיה של מכונת התפירה עד לאותה עת, נכתב בין השאר כך: "הנגר, עם המקצועה, הצבת ושלל המכשירים שלו, שוחרר מעבודת הפרך של מקצועו, בחזרתו הביתה בלילה לא מצא מכשיר שיחסוך את עמל אשתו עם המחט. האיכר עם המקצרה ומכונות הדישה, אוסף את יבולו ומכין את תבואתו לשוק פי עשרה יותר מהר ובקלות מאשר לפני שהומצאו, אבל שותפתו והעזר כנגדו לא מצאה מכשיר שיזרז את עבודתה ויקל על עמלה, עד לבואה הבלתי נמנע של מכונת התפירה."
בחלק אחר במאמר נכתב כי "אף המצאה אחרת לא הביאה רווחה כזו גדולה לאימהות ולבנות שלנו כמו נשות מחט הברזל הללו (מכונת התפירה – מ.ה). ואכן, זוהי ההמצאה היחידה שניתן לטעון כי נוצרה כדי להיטיב ברובה עם הנשים. ההמצאות הגאוניות של הגברים, ששאפו תמיד לרהט את העולם במכונות החוסכות בכוח עבודה ומוזילות את עלויות הייצור, נדמה כי מתייחסות לגבר בלבד כפועל, זאת כאמור לפני מכונת התפירה."
ואכן, הזמן שנחסך בעמלן של הנשים בעקבות המצאת מכונת התפירה היה רב מאד. חולצה אופנתית לגבר באותה תקופה שנתפרה ביד בכ-14 שעות קוצרה לשעה בלבד עם מכונת התפירה. זמן העבודה הנדרש על ז'קט ירד מכ-17 שעות בתפירה ידנית לשלוש בלבד עם המכונה.
עד תחילת 1860 נאמד ההון שהתגלגל בתעשיית מכונות התפירה, שייצורן ההמוני החל רק בסביבות 1954, בסכום נכבד מאד לאותה תקופה – מעל ל-2.5 מיליון דולר. בהקשר הזה ראוי לציין שבאותה התקופה בעלי הגישה והזכות להחזקה של חשבונות בנקאיים ואמצעיים לרכישת מכונת תפירה היו הגברים, שהיו אלה שבסופו של דבר החליטו על הכנסת המכונה לבית.
הנשים נכנסות לשוק העבודה
המהפכה של מכונת התפירה, ושל זינגר בתור היצרנית המובילה, השפיעה בצורה מכרעת על החברה והכלכלה: החל מפריחת תרבות הפנאי בקרב נשים, אותה מקשרים חוקרים רבים לתחילת הופעתן של תנועות לזכויות נשים, דרך הוזלת הבגדים ומעבר לייצור המוני, מה שהוליד את תעשיית האופנה המודרנית, ועד תרומתה להכנסתן של נשים לשוק העבודה והתפתחותו של הקפיטליזם הגלובלי.
כניסת הנשים לשוק העבודה קשורה בקשר הדוק עם המצאת מכונת התפירה. לפי מרשם האוכלוסין האמריקאי, שיעור השתתפותן של נשים בשוק העבודה בארה"ב עמד על 14.7% בשנת 1870, וכמעט והכפיל את עצמו עד לשיעור של 27.4% ב-1950. בקונטיקט, בה כאמור התבססה ופרחה תעשיית מכונות התפירה, עלה שיעור תעסוקת הנשים באותן שנים מ-17.6% ל-31.5%. אולם הכניסה לעולם העבודה העמידה את הנשים במצב מורכב: הנשים, כמו גם הילדים באותה תקופה, נחשבו ככוח עבודה זול שקל לנצל ולשלם להן שכר נמוך משמעותית יותר מאשר לגברים – תופעה שלמרות מאבקים וחקיקה, קיימת גם כיום.
גם מקומות העבודה בהם עבדו הנשים היו ידועים לשמצה: המושג 'סדנת יזע' (sweatshop), המוכר לנו כיום ממפעלי הייצור במזרח, הומצא למעשה בניו יורק באמצע המאה ה-19. לפי מוזיאון התפירה והטקסטיל בווינדהלם, החל משנות ה-50 של המאה ה-19 החלו בעלי עסקים רבים לקנות בסיטונאות מכונות תפירה ולהציב אותן בבתי מגורים, בתי חרושת ומחסנים. הם העסיקו נשים שעבדו על המכונות בתנאי בטיחות ירודים, ושילמו להן משכורות נמוכות.
התופעה זכתה לתשומת לב ציבורית כאשר שריפה שפרצה במפעל החולצות טריאנגל בניו יורק ב-25 במרץ 1911 גבתה את חייהם של 123 תופרות ו-23 תופרים, רובן מהגרות יהודיות ואיטלקיות. בעלי המפעל נעלו את היציאה מהמפעל, וכן את הכניסה לחדר המדרגות, כדי למנוע גניבות ויציאה לא מאושרת של העובדות להפסקה. כמוצא אחרון, ניסו רבות מהעובדות להימלט דרך מדרגות החירום, אך אלו נבנו באופן לא ראוי וקרסו.
חלום וסיוט בו זמנית
"הפרודוקטיביזציה (יצרנות – מ.ה.) של הנשים, תחילה בעבודה ביתית ואחר כך בעבודת פרך בבתי חרושת, לא הייתה מתאפשרת בלי מכונת התפירה זינגר" אומר ל'דבר השבוע' פרופ' יעקב שביט, לשעבר ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, שחקר את השפעת מכונת התפירה על התרבות היהודית. כראייה לכך הוא מציג מחקר שערכה האגודה היהודית להתיישבות (שפעלה במזרח אירופה) משנת 1898, לפיו באותה השנה מתוך כ-70 אלף נשים יהודיות שהיו רשומות כבעלות מלאכה, 50 אלף מתוכן עבדו בתעשיית הבגדים.
במאמרו 'לאן נעלמה מכונת התפירה זינגר' כותב שביט כי "ה'זינגער מאַשין' הגיעה איפוא לציבור היהודי במזרח אירופה ברבע האחרון של המאה ה-19, כמו שהגיעו אליו המצאות אחרות כגון הטלגרף, הטלפון, הפונוגרף, הפוטוגרף ועוד. בדפי העיתונות היהודית נתפרסמו לא רק דברי הסבר על פעולתם של פלאי הטכנולוגיה האלה, אלא גם תיאורים על השפעתם עתה ובעתיד. לעומת זאת, לא מצאתי שבעיתונות היהודית של התקופה מסבירים איך פועלת מכונת תפירה, וגם לא דברים על השפעתה על ענף הביגוד בכלל, ועל פרנסות היהודים – והיהודיות – בפרט. במקומות המעטים שמצאתי אותה נזכרת, היא מייצגת חלום וסיוט כאחד: את חלומו של חייט עני לשפר באמצעותה את מעמדו ולהיחלץ מהדלות מצד אחד, ואת הסיוט של עבודה במתפרות"
אחת הדוגמאות שמביא שביט ליחס האמביוולנטי למכונות התפירה נמצאת ב'שירי המגילה' – מחזה פורים-שפיל שכתב איציק מאנגר. פסטריגתא, העובד כשולייה של חייט, חולם כיצד ישדל את אהובתו "המלכה אסתר" לברוח איתו לווינה: "לווינה הבה נברח!/ מכונת תפירה זינגר נקנה/ ואת הדלות נשכח". לעומת חלומו של פסטריגתא שמכונת התפירה של זינגר תציל אותו מחיי עוני, מביא שביט את שירו של י"ל פרץ 'שלוש תופרות' ("דרײַ נייטאָרינס") בו מקוננות שלוש התופרות על מר גורלן: "אני אתפור,/ רק צמות שיבה לי אתפור./ הראש ילהט, הולמות הרקות / והמכונה – בקצב: טא־טא-טא־טא־טא", אומרת אחת התופרות כאשר הפזמון החוזר הינו "מה יוצא לי מכל התפירות/ מה יצא לי מכל התפירות".
https://www.youtube.com/watch?v=7HDSvJewVvQ
הנשים העניות הן אלו שהלכו לעבוד
ד"ר גילי גופר, היסטוריונית העוסקת בציונות ומגדר בהקשר כלכלי-חברתי, מדגישה כי מלבד העניין המגדרי, לכניסת הנשים לתעשייה יש גם היבט מעמדי. "נכון שהטוויה וגם האריגה היו מלאכות שבאופן מסורתי, בתוך הבתים היו נעשות על ידי נשים", מסבירה גופר, חוקרת במרכז לימודי ישראל במכון בן גוריון לחקר ישראל, "אבל אם מסתכלים על התעשייה בראשיתה, יש בה הרבה מאד נשים ויש גם הרבה מאד ילדים, מה שאומר שזה לא מפני שמכיוון שנשים עסקו בתפירה במשק הבית, הן אלו שתפרו גם בתעשייה."
"צריך לחפש את הסיפור במקום אחר", מוסיפה גופר, "והסיפור הוא שהדרך שאנחנו תופסים את עולם העבודה היא דרך מאד מודרנית. ההפרדה בין בית לעבודה היא הפרדה שמתקיימת באופן דרמטי כמו שאנחנו מכירים בערך 200 שנה. אבל בעולם שלפני התיעוש היה רצף בין הבית והעבודה, ובתוך הרצף הזה הנשים עבדו בתוך הבית ועבדו מחוץ לבית. גם היום בחברות חקלאיות מסורתיות אפשר לראות את זה: המשפחה חיה בבית שמוקף במשק, יש עבודות שהן רק עבודות של גברים ויש עבודות שהן רק של נשים אבל יש רצף בין הדברים האלה."
גופר מוסיפה כי הדימוי לפיו "הבית הוא הממלכה של האישה והעבודה היא הממלכה של הגבר" משקף את תמונת המציאות של המעמד הבינוני הבורגני בלבד. "נשים עניות, ואפילו לא מאד עניות, מה שיהפוך למעמד הפועלים שלא היה קיים לפני, דווקא כן עבדו. אותו דבר עם הילדים – כשרואים ילדים עובדים, זה אומר שהדפוס הוא שמי שלא עובד הוא בעל אמצעים ומי שעובד הוא מחוסר אמצעים, בין אם הוא גבר או היא אישה. בתוך המפעלים הראשונים, עוד לפני מכונת התפירה, במכונת הטוויה ומכונת האריגה עבדו גברים, נשים וילדים. היו גם תפקידים מיוחדים לילדים. במקביל, היה גם ערוץ שלם של גברים בעבודות המחט. הענפים היותר נחשבים של תפירת מעילים וז'קטים, ובחלק מהמקרים כובעים, אלו ענפים שגברים עושים."
"למעשה, הבורגנות התעשייתית השאילה מהאצולה הכפרית את התפיסה שככל שאתה במעמד גבוה יותר, האישה שלך עובדת פחות", מוסיפה גופר, "אם אתה ממש עשיר, אז את כל עבודות הבית יעשו נשים משרתות. אם אתה במעמד קצת יותר נמוך אז האישה תעשה חלק מהדברים, לנהל את המשרתים, אולי ללכת לקניות. במעמד קצת יותר נמוך היא גם תבשל, ובמעמד מאד נמוך האישה גם עובדת מחוץ לבית להביא פרנסה הביתה, ואז חוזרת מהעבודה לנהל את משק הבית. הקבוצה הקטנה הזאת, שבמהלך המעבר מהכפר לעיר נהיו בעלי המפעלים, מאמצת את התפיסה הזאת שככל שיש יותר כסף האישה עובדת פחות, כדי לבדל את עצמה. איך אתה מראה שיש לך הרבה כסף? באיך שאתה מתלבש, באיך שאשתך מתלבשת, איך הבית נראה כמות המשרתים, ופועל יוצא מזה – כמה אשתך עובדת. זה מראה את המעמד שלך."
"וכאן נכנסת התפירה, כי היא נעשית ברובה בבית. אם ממפים רגע את המעמדות, אז במעמד הגבוה ביותר נשים לא תופרות בשביל עצמן אלא ילכו לחייטים או תופרות מקצועיות. קצת יותר נמוך מזה היא תתפור את בגדיה אצל תופרת בכפר. מישהי במעמד הבינוני-נמוך כבר תתפור את בגדיה בעצמה."
נשים בעבודה שחרור אישי וציבורי
"השאלה עד כמה הכניסה לעולם העבודה מעניקה גם חופש היא שאלה מרתקת", אומרת גופר, "עבודה בסדנאות היזע היא עבודה בשעות מאד ארוכות, ללא תנאים, אין הגבלה על שעות העבודה או על שבוע העבודה באותה תקופה. הרבה פעמים העבודה היא במקום לא מאוורר ולא בטוח. אבל למרות התנאים הפיזיים הקשים, העבודה העניקה לנשים שני ערוצי חופש – אישי וציבורי."
"ערוץ החופש הראשון הוא שיש לנו אישה שמשתכרת בעצמה, ולכן היא יכולה להחליט איך היא מנהלת את חייה. לעתים אלו נשים שיכלו לגור מחוץ לבית ההורים בזכות העבודה. צריך לומר שנשים לא נשואות שיכלו להרוויח כסף, בעולם שבו כסף הופך לדבר יותר ויותר מרכזי, זה דבר חשוב. חלק מהחוקרים מראים שזה מוביל לעצמאות יותר גדולה אצל הנשים".
"לכך מתווסף חופש ההתארגנות של הנשים העובדות. בתוך העולם המודרני, הדרך של נשים לצבור עוצמה במרחב הציבורי היא באמצעות העבודה. זה שיש נשים שעובדות ביחד, נתן להן את העוצמה הגדולה ביותר. אפשר לראות נשים בארגוני עובדים של תופרות בניו יורק למשל, שבהם היה להן מקום מרכזי וחשוב, למרות שבהתחלה היתה הסתייגות מלהכניס אותן לאיגודים. ההתארגנות הראשונה היתה סביב בטיחות במקומות העבודה, בעיקר בעקבות השריפה בטריאנגל. התארגנויות נוספות צמחו בעקבות הבדלי השכר בין הנשים לגברים."
"הסיפור של התארגנות נשים הוא מעניין במיוחד, משום שהתפיסה של נשים בבית היא תפיסה שאומרת שנשים לא יכולות להתארגן. ואם נשים לא יכולות להתארגן, הן לא יכולות להיכנס לפוליטיקה. נכון שמאבקי הנשים התחילו דווקא מנשים מהוגנות, נשים ממעמד הביניים שהיו מאד דתיות ודרך המאבק בזנות הגיעו לשאלת זכות בחירה לנשים. אבל לכניסה של נשים לארגוני עובדים, שלא הייתה פשוטה בכלל ויצירת ארגוני עובדים של נשים במקומות עבודה בהם עבדו בעיקר נשים, היה תפקיד חשוב בפוליטיזציה של נשים."
ניתן לראות כי חלק מהבעיות בבטיחות המפעלים והמשכורות הזעומות של הפועלות בתעשייה עדיין קיימות כיום. במפעלי הטקסטיל כיום, מועסקות על פי הערכות מעל ל-80 מיליון עובדים, רובן המוחלט נשים במסגרת הגלובליזציה ועליית הניאו-ליברליזם שהביאו לנו את שיטת האופנה המהירה הידועה בתנאי העבודה הקשים והמסוכנים במפעלי הייצור. דוגמה לתנאי הבטיחות הקשים אפשר למצוא באסון הרנה פלאזה שהתרחש לפני חמש שנים ובו נהרגו 1,134 עובדות ועובדים והביא את הנושא לתשומת הלב הציבורית.
אפילוג: הרובוטים יחליפו את התופרות?
במרץ 1986, לאחר 135 שנה של ייצור מכונות תפירה ושליטה כמעט אבסולוטית בשוק, הודיעה חברת זינגר כי היא מפסיקה לייצר אותן. לטענת החברה, התחרות שהתפתחה עם הייצור ההמוני בסין שנפתח באותן שנים הפך את ייצור המכונות ללא כדאי. בהמשך ההודעה הכריזה החברה כי תקום חברה בת חדשה שתייצר את מכונות התפירה במקומה, ותשמור על שמו של המותג המצליח המשווק מכונת תפירה עד היום. כיום מיליונים ברחבי העולם משתמשים במכונות תפירה מדי יום, במפעלים, סדנאות, בתי מלאכה ובבתים פרטיים.
המהפכה שחוללה מכונת התפירה חרגה הרבה מעבר לעניין התפירה בלבד. אך בעולם בו ניתן כבר כעת מכוניות בעזרת רובוטים, האם מכונת התפירה היא הבאה לפנות את מקומה? האם מגמות ההתפתחות הטכנולוגית, לצד הרצון העז להוזיל עלויות ולקצר זמני ייצור במסגרת האופנה המהירה, והביקורת המתמדת שסופגים מותגי האופנה על תנאי העסקת הפועלות יובילו את התעשייה לייצור באמצעות רובוטים? זוהי אחת השאלות המרכזיות בהן עוסק בימים אלה עולם האופנה, שהתשובה אליה תוביל, ככל הנראה, למהפכה אחרת.
