לאחרונה התבשרנו בתקשורת על סגירתה של תוכנית הליווי היחודית לחיילי המקא״מ – מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות, המוכרת גם בשם 'נערי רפול'. האם מדובר במהלך טקטי מקצועי או מגמת שחיקה זוחלת במחויבות לחלשים ביותר? כמי שהיה מופקד עד לפני כשנה על מערך קידום האוכלוסיות בצה״ל אני מוצא את עצמי מוטרד גם כעת לנוכח המגמה בשחיקה הקבועה של מרכיבים בתפיסת צה"ל כצבא העם.
חשוב להדגיש: הצבא מבצע הרבה מאד, ובחלקים מסוימים הרבה יותר בשנים האחרונות, עבור קידום האוכלוסיות המוחלשות בחברה. לאחרונה נפתחו בחוות השומר ובמחו"ה אלון מסלולי הכשרה רבים לתחילת השירות, עבור אוכלוסיות שהצבא מכנה 'יחודיות': קורסי עברית לדרוזים ובדואים, קורסי 'חוסן' בחוות השומר ובמחו״ה אלון לאוכלוסיות בפוטנציאל של נשירה מהשירות, בתוספת העיסוק רחב ההיקף והבלתי מוכר של צה"ל בלימוד עברית, קורסי 'נתיב' המאפשרים מסלול ידידותי וייחודי לגיור ועוד.
ברמה ההצהרתית וגם בפועל, ראשי המערכת – שר הבטחון, הרמטכ״ל, ראש אכ״א ומפקדים בכירים אחרים – תומכים מאד בהמשך הפעילות הזו, ואף מנעו קיצוץ בבסיסי האוכלוסיות המיוחדות בשנים בהם הצבא כולו קטן באחוזים ניכרים. אך לצד התייעלות בכל מערכי הצבא, קשה שלא להבחין במגמת הצמצום שעבר מערך המקא״מ בשני העשורים האחרונים: ממחלקה מיוחדת בראשות אלוף משנה לפני כעשור, שעסקה רק בחיילי וחיילות 'איתן'-מקא״מ, ועד לסגירתו לאחרונה של הענף. גם הסמכות המקצועית על פעילות המערך הועברה מידי חיל החינוך לגורמי חטיבת כוח האדם במטה הכללי. כך הוחלפה הסתכלות ערכית בלבד על טובתו של הפרט כמובילת התהליכים במערך להסתכלות רחבה יותר, ארגונית ולעיתים קרה, על טובת המערכת הצבאית בשילוב טובת החייל.
על המערך שבראשו עמדתי הוטלו משימות ארגוניות רבות לאורך השנים, שפעם היו מופרדות למערכים מקצועיים נפרדים – ההכנה לצה״ל , הגדנ״ע, הנח״ל, המורות החיילות ועוד. זכיתי, יחד עם חבורה איכותית מאד, להקים תפיסה רחבה לקידום אוכלוסיות מיוחדות לאורך כל רצף השירות – מהכנה לצה"ל ועד השחרור. להבנתי, תפיסה זו שונתה לאחרונה בעיקר בגלל אילוצים ארגוניים.
השאלה הגדולה היא האם המהלכים הסותרים שמבצע צה"ל מעידים על מגמת היחלשות במחויבות הגדולה של מפקדיו לחלקים החלשים בחברה. מחד, השקעה גוברת בהכשרות בתחילת השירות, לצד שחיקה גדולה מאד של תהליכי הכנה לצה"ל והיעדר ליווי מקצועי של אוכלוסיות מיוחדות במהלך השירות. כך, המפקדים ביחידות העורפיות ויחידות השירותים, מרכזי ההובלה, המזון והתחמושת כדוגמה, עומדים כיום בעומס גדול יותר מבעבר.
לצד גידול מטריד בפערים בחברה הישראלית והיחלשות של השכבות הנמוכות סוציו-אוקונומית ישנה תובענות גוברת של החברה, ההורים והפיקוד הבכיר בצה"ל ממפקדי היחידות לא ״להנשיר״ את החיילים. רק השקעה מסיבית מגובה בתכנית אב שנתית, הכוללת תמיכה בחיילים שמגיעים מוחלשים מאד מהאזרחות, תמיכה במפקד ותמיכה ביחידה תממש הלכה למעשה את התחייבות הרמטכ"ל להישאר צבא העם ולהמשיך (לצערי לעיתים כמעט לבד) להילחם על האתוס הזה, ועל עתידנו כחברה מלוכדת.
צה״ל היה ועודנו המקום השוויוני ביותר עבור רבים שמגיעים אליו מהשוליים החברתיים. מפקדיו נושאים בגאווה את הזכות למתן הזדמנות כמעט שווה ללא קשר למקום בו גדלת, אך בהחלט ניכרת שחיקה לאורך השנים במשאבים ובמאמצים עבור אלו שבעבורם השירות הצבאי זוהי ההזדמנות האחרונה.
התהליך הזה לא מתרחש רק בשירות הצבאי. זוהי המראה של החברה הישראלית ושל המדיניות הממשלתית, והצבא מתקשה אל מול משימותיו והקטנתו המשמעותית להיות מנותק ממגמה זו, ולקחת על עצמו כבעבר את הנטל החברתי.
המגמות מדאיגות ומחייבות פעולה כוללת ותכנית רב שנתית ייחודית, בעיקר לעצירת הנשירה מהשירות הצבאי ולהמשך היותו של צה"ל צבא העם, אשר לוקח על עצמו אחריות חברתית מרחיבה כלפי משרתיו מהאוכלוסיות המוחלשות.
*
אל״מ (במיל׳) רז קרני פיקד על מערך קידום אוכלוסיות בחיל החינוך. כיום יזם חברתי ויו"ר שותף של העמותה למנהיגות ישראלית משותפת.
