האם תהיתם פעם מדוע לא מלמדים בפקולטות למנהל עסקים מהי הדרך הנכונה לרדות בעובד כדי להפיק ממנו מקסימום מאמץ מבלי לפגוע בו כנכס? לו היו בנמצא פקולטות למנהל עסקים לפני מלחמת האזרחים בארה"ב, אפשר לשער שהיו מציעות לפחות הרצאה בנושא, אם לא קורס שלם. אבל הפקולטות למנהל עסקים של ימינו מתרכזות בללמד על תרבות תאגידית וערכי תאגיד, מתוך הנחה שניתן להביא עובדים להשקיע מאמץ מרבי כאשר הם מזדהים עם מטרת החברה ועם יעדיה.
בעבר, היום ובעתיד, צמצום היקפה של תופעת העבדות תלוי יותר בגזרים של השוק מאשר במקלות של החוק
מדוע דעכה העבדות, יחד עם צורות אחרות של עבודה בכפייה באופן כה דרמטי במקומות כה רבים ברחבי העולם, וכיצד ניתן יהיה למגרה לחלוטין? מפתה להניח שצמצום תופעת העבדות הוא תולדה של התקדמות מוסרית אנושית, אולם בספרו המופתי The Other Slavery מראה אנדה רזנדז עד כמה הנחה זו רחוקה מלהיות מדויקת. הספר עוסק בתולדות העבדות וצורות אחרות של שעבוד עמים ילידים ביבשת אמריקה, נושא שמשך פחות תשומת לב מהעבדות של אפרו-אמריקנים.
כפי שמראה הספר, עבדות האינדיאנים ביבשת אמריקה הוצאה מחוק לחוק על ידי קרלוס הראשון מספרד ב-1542 ובוטלה בחצי האי האיברי עוד קודם לכן. החקיקה נגד עבדות אינדיאנים הפכה קשיחה עוד יותר בימים בהם שלטה בספרד מריאנה מאוסטריה (1665-1675), אמו של קרלוס השני.
החקיקה המתקדמת של הכובש הספרדי התבססה על ערכים קתוליים וקודמה על ידי קבוצת פעילים שכללה את ברתלומאו דה לאס קסאס, שלחם למען זכויות העמים הילידים, ותפיסתם כילדי האל ונתיני המלך. אולם חרף האיסורים החוקיים העבדות התגלתה כעמידה להפליא, וקולוניאליסטים שיעבדו בני אדם בתואנות שונות כגון עבודה לשם פירעון חוב, "מלחמות צדק" (במסגרתן שיעבוד השבויים היה לנורמה מקובלת ועדיפה על פני שחיטתם של האויבים) ודרכים נפתלות אחרות.
יש לראות עמידות זו לא כתוצאה של אכיפת חוק לקויה אלא כנובעת מרווחיות העבדות, שהייתה לתמריץ חזק מדי אל מול החקיקה. וכך הדבר גם היום ובעתיד: צמצום היקפה של תופעת העבדות תלוי יותר בגזרים של השוק מאשר במקלות של החוק.
גם באירופה וגם ביבשת אמריקה, העבדות הייתה נפוצה והתפתחה כאשר המתיישבים הספרדים נתקלו במחסור חמור בעובדים לצרכיהם. כרייה וחקלאות במטעים היו עבודות קשות בפני עצמן, אך הבעיה החריפה כאשר האוכלוסייה החלה להתדלדל בחדות בשל המפגש עם האירופאים, שהביאו עמם מלחמה, מחלות, דיכוי ופגיעה בפרנסה. העבודות שהילידים נדרשו להן היו מלוכלכות, מסוכנות ותובעניות. כריית זהב במיוחד הייתה כמעט גזר דין מוות: עובדים מעטים שרדו למעלה משלוש שנים לפני שנפלו קורבן להרעלת כספית או לתאונות.
אולם, העבדות לא הצליחה להוריד את עלויות העבודה כיוון שהעבדים עצמם היו יקרים ו-"קשים להשגה". במאה ה-16 פלשו סוחרי עבדים לאיים קריביים אחרים כדי לחטוף ילידים ולמכור אותם לכורי זהב באי היספניולה (כיום הרפובליקה הדומיניקאנית והאיטי). במאה ה-17 שימשה העבדות בבוליביה לתפעול מכרות הכסף בפוטוסי.
במאה ה-18 צד שבט הקומנצ'י את שבט האפאצ'י כדי למכור את בניו לכורי כסף מקסיקנים. גם לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב, התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית לא הגן על האמריקנים הילידים: בשנות השמונים של המאה ה-19 פסק בית המשפט העליון שהתיקון לא חל עליהם, ורק ב-1924 הם קיבלו זכויות אזרחות.
העבדות לא הצליחה להוריד את עלויות העבודה כיוון שהעבדים עצמם היו יקרים ו-"קשים להשגה".
גם לאחר שסחר העבדים הבינלאומי נפסק בשנות השלושים של המאה ה-19, בקריביים לא התפתחה עבודה שכירה. במקום זאת מזרח אסיאתים עברו את המסע בתמורה למה שניתן לראות כעבדות לתקופה קצובה, בדומה לעבדות חוב, תוך הגדרתם כשוליות או עובדים בלתי-מקצועיים. בארה"ב, בתום תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים, חוקקו מספר מדינות דרומיות חוקי "שוטטות" שהתירו לרשויות לאסור עבדים שנעקרו ממקום עבדותם ולגזור עליהם עבודה בכפייה אם נטען שהם "בטלנים".
במה שונה השעבוד מעבודה שכירה ומדוע זו נפוצה יותר כיום מהשעבוד? ייתכן שחלק מהתשובה נעוץ בהתקדמות הטכנולוגית: עבודה עם מכשירים מתוחכמים קשה יותר לפיקוח. גם הפקדת אמצעי יצור יקרי ערך בידי עבדים ממורמרים עלולה להיות מעשה לא חכם. אולם אין לתת לטיעון זה משקל יתר, שהרי הנאצים שעבדו מיליוני לא יהודים ממדינות כבושות, הובילו אותם למחנות עבודה, רובם בגרמניה, ואילצו אותם לייצר בין היתר אמצעי לחימה.
אחד ההבדלים המהותיים בין עבודה שכירה לבין עבדות הוא שעבדים צריך לקנות. כך, הרווח מניצולו של העבד אינו מגיע במלואו לכיסו של בעל העבד, אלא מגולם במחיר הרכישה של העבד. פירוש הדבר שיש לבצע השקעה לצורך השגת בעלות על העבד, הוצאה שאינה נדרשת כאשר נעשה שימוש בעבודה שכירה. בעולם של שווקי הון לא משוכללים, ייתכן שהעלות השולית של רכישת עבד נגסה בשולי הרווח עבור המעביד, בהינתן העלויות השקועות בציוד ותשומות נוספות.
ההבדל המהותי בין שני צורות העבודה הוא טווח האפשרויות הניתן לעובד. בשעבוד, העובד לא יכול לעזוב כשהוא מגלה שהתנאים לא הולמים. כאשר החלופה לעבדות היא חרפת רעב או מוות, אנשים בהחלט עשויים לבחור בעבדות.
כיום, מהגרים ניצבים לעתים קרובות בפני אפשרויות מוגבלות. במידה ואינם מתועדים, וזהו מצבם של מיליונים בארה"ב, הם לא יכולים לפנות לרשויות להגנה על זכויותיהם כעובדים ועובדה זו הופכת אותם פגיעים לניצול ולהתעללות. אם הם חוקיים, לרוב הם מקבלים אשרה שמאפשרת להם לעבוד רק בחברה נותנת החסות. אם התנאים לא מקובלים עליהם, הם לא יכולים פשוט להחליף מעסיק: עליהם לעזוב את המדינה.
באמצעות הגבלת האפשרויות החיצוניות של העובדים, יכולים המעבידים לגרום להם להסכים לתנאים שאנשים חופשיים יותר היו דוחים. זאת עשויה להיות הסיבה לכך שכמעט ואין לחץ לפתור את בעיית המהגרים הלא-מתועדים בארה"ב, ולכך שמדינות רבות מגנות על אזרחים שלהן באופן שונה מההגנה שהן נותנות לזרים. זאת גם עשויה להיות הסיבה לכך שמדינות מסרבות להעניק זכויות לפליטים, בין אם מסוריה ובין אם מוונצואלה. כל עוד התמריצים לעבדות (או כל שם שיקראו לכך) מתקיימים, המאמץ לשים לה קץ ייאלץ להימשך.
ריקרדו האוסמן היה שר התכנון בממשלת ונצואלה בשנות ה-90' של המאה הקודמת וכן שימש ככלכלן ראשי בבנק לפיתוח יבשת אמריקה. כיום הוא עומד בראש המרכז לפיתוח בינלאומי באוניברסיטת הרווארד והינו מרצה לכלכלה בפקולטה על שם קנדי בהרווארד.
המאמר פורסם במקור ב-Project Syndicate.
