חברות כרטיסי האשראי החליטו להכריז מלחמה על אפליקציות התשלום של הבנקים. במכתב משותף ששלחו שלושת מנכ"לי חברות האשראי למפקחת על הבנקים הם טוענים כי אם יתאפשר לבנקים לספק חלופה לסליקת עסקאות מול בתי עסק תיפגע התחרות בענף ולמעשה תחסל את הרפורמה שיזמו שר האוצר ונגידת בנק ישראל. המהלך הזה של חברות כרטיסי האשראי לחסימת אפליקציות התשלום של הבנקים מלהפוך למערכת סליקה שתתחרה בהן, הוא דוגמה מאלפת לאופן בו שלושת החוקים של ניוטון מתבטאים בכלכלה הישראלית.

החוק הראשון של ניוטון – חוק ההתמדה

כל גוף יתמיד במצבו, יישאר במנוחה או ימשיך לנוע בתנועה שוות-מהירות ובקו ישר, כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני.

לאורך שנים התנהל שוק האשראי בישראל על מי מנוחות. הבנקים הגדולים החזיקו חברות אשראי שהיו למעשה שלוחה של סניף הבנק, שיושבת בארנק של כל אחד מאתנו. עם צמיחת הכלכלה הישראלית והמעבר של הצרכן הישראלי לשלם על יותר ויותר מוצרים באמצעות כרטיס האשראי, תפחו ההכנסות של חברות כרטיסי האשראי. הבנקים נהנו מעמלות הסליקה הגבוהות שגבו מבתי העסק וממסלול נוסף באמצעותו הציעו לנו אשראי מהיר לכל מטרה. המצב הזה היה מאוד נוח לבנקים הגדולים ששלטו למעשה בכל תנועת הכסף במשק הישראלי.

בסוף 2011, כחלק מיישום המלצות ועדת טרכטנברג, הוקמה הוועדה לבחינת הגברת התחרותיות בענף הבנקאות. בראש הוועדה עמד המפקח על הבנקים דודו זקן ובמרץ 2013 הגישה הוועדה את מסקנותיה שכללו שורה של הצעות להגברת התחרות בענף. בין ההצעות השונות המליצו חברי הוועדה על הגדלת מספר השחקנים במערכת הבנקאית ומחוצה לה, כלומר בשוק האשראי לעסקים ולמשקי הבית.

בשלב ראשון הבנקים לא ממש התרגשו מוועדת זקן. האיום עוד נראה רחוק, והבנקים הגדולים מאוד חזקים. פרשיות דנקנר ופישמן טרם נולדו והחוק להגבלת שכר הבכירים עוד לא היה קיים.

כשביוני 2015 מינו שר האוצר כחלון ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג את ועדת שטרום או בשמה הרשמי – הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים בנקאיים ופיננסיים נפוצים, האיום כבר נראה מוחשי יותר.

החוק השני של ניוטון

כל גוף הפועל עליו כוח חיצוני משנה את מהירותו ביחס ישר לכוח וביחס הפוך למסה שלו.

בדצמבר 2015 הגישה ועדת שטרום את המלצותיה הראשוניות. תשעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2016, הגישה שטרום לכחלון ופלוג את הדו"ח המסכם. בניגוד לוועדת זקן, המסקנות של ועדת שטרום כבר ירדו לפרטי הפרטים של הרפורמה הדרושה. במרכז ההמלצות עמדה ההצעה להפריד את כרטיסי האשראי מהבנקים. בהמלצותיה התוותה ועדת שטרום את קצב ההתפתחות של הרפורמה ואת ההגבלות שיוטלו על הבנקים מחד ואת אלו שיוטלו על חברות האשראי מאידך.

העבודה של ועדת שטרום הייתה כל כך יסודית וממוקדת מטרה עד כדי כך שכבר בינואר 2017 אישרה הכנסת בקריאה שלישית את החוק להפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. על פי החוק חויבו בנק הפועלים ובנק לאומי למכור את ישראכרט ולאומי קארד עד 2020. דסקונט והבינלאומי יוכלו לעת עתה להמשיך להחזיק בכאל.

הבנקים שניסו להילחם במסקנות ועדת שטרום ובחקיקה באמצעות לוביסטים הפסידו בקרב, אבל המלחמה האמיתית עוד לא החלה. עד הרפורמה, כרטיסי האשראי היו אמצעי התשלום המתקדם והנוח שתפס חלק הולך וגדל מסך העסקאות שאנחנו, הצרכנים הפרטיים מבצעים. שליטה על הצומת הזו שבין הלקוחות לבעלי העסקים היא נקודת כוח משמעותית. גם בשנה האחרונה, היקף העסקאות בכרטיסי אשראי עלה בקרוב ל-8%.

הכוח שהופעל על הבנקים היה עצום ובהתאם לכך הגיבו הבנקים בקמפיין נרחב. גם לאומי וגם הפועלים יצאו בשנתיים האחרונות עם אפליקציות תשלום. לאומי עם 'פפר פיי' ופועלים עם 'ביט'. כמעט בכל הפסקת פרסומות ברדיו או בטלוויזיה תשודר פרסומת לאחת משתי האפליקציות האלו. הפרסומות מספרות לנו שמדובר באפליקציות להעברת כסף בין חברים. כשחבר מלווה ממך כסף בבית קפה, כשצריך לשלם לוועד הורים. למה הבנקים כל כך להוטים למכור לנו אפליקציה להעברת כסף? התשובה הפשוטה היא – הם לא. הבנקים רוצים שנוריד אפליקציה שבשלב מאוחר יותר תוכל להפוך לכרטיס אשראי אלקטרוני, כזה שאפשר לקנות איתו בבתי עסק, בכל בית עסק. בעצם הבנקים רוצים להקדים עם הטכנולוגיה שתחליף את כרטיסי האשראי שהם עומדים לאבד.

החוק השלישי של ניוטון – חוק הפעולה והתגובה

לכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעוצמתה.

אתמול פורסם כי שלושת מנכ"לי חברות כרטיסי האשראי שלחו מכתב משותף למפקחת על הבנקים ולמנכ"ל משרד האוצר בו הם דורשים למנוע או לפחות לעכב את האפשרות שהבנקים יפתחו את האפליקציות שלהם לבתי עסק ולמעשה יכנסו לתחרות ישירה מול הסליקה של חברות האשראי. לא התחרות על עמלות הסליקה מטרידה את חברות האשראי, זו ככל הנראה גם לא המטרה של הבנקים. כרטיס האשראי והעסקאות שמבצעים מחזיקי הכרטיסים הם למעשה צומת מידע קריטית שמאפשרת לחברות האשראי להציע לנו הלוואות בדיוק ברגע שאנחנו צריכים אותן. הבנקים לא רוצים לאבד את האינטרקציה הזו עם הלקוחות.

בתוך כל הסיפור הזה קורה משהו לא פחות ממדהים. אותם מנכ"לי חברות אשראי פונים עתה נגד הבעלים שלהם, שכן חברות האשראי עדיין מוחזקות בידי הבנקים. מצב הביניים שנוצר יוצר אבסורד שספק אם יכול להתקיים בכל סיטואציה אחרת.

מול העמדה של חברות האשראי יש שטוענים כי כל הרעיון של הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים נועד לייצר תחרות ולהגדיל את מספר השחקנים על המגרש. לא להחליף את שני הבנקים הגדולים ושלושת הבינוניים בשלוש חברות אשראי. חברות כרטיסי האשראי מבקשות שכניסה של הבנקים בשלב הנוכחי היא לא הוגנת מאחר ולבנקים יש עומק פיננסי ופריסת סניפים שתמחץ את חברות האשראי. תנו לנו זמן להיערך, הם מבקשים. תוך שלוש שנים גם לנו יהיו אפליקציות לתשלום דרך הטלפון החכם.

כדי לשים את הטענות של מנכל"י חברות האשראי בפרופורציות יש לציין כמה נתונים. עד כה הורידו כמיליון וחצי משתמשים את האפליקציות של הבנקים. לא רע אבל לא מצוין. אפשר להעריך כי כמו באפליקציות אחרות, לא יותר מ-10% מאלו שהורידו את האפליקציה באמת משתמשים בה. וכמה מהם משתמשים בה באופן תדיר ויומיומי? סביר להניח שמדובר בעשרות אלפים לא יותר. לעומת זאת בישראל כשמונה מיליון כרטיסי אשראי פעילים שהיקף העסקאות השנתי שלהם נאמד בכ-150 מיליארד שקלים בשנה. סניף הבנק שלי נמצא עשר דקות מהבית אבל כרטיס האשראי נמצא 10 שניות ממני. בכיס. למעשה, לחברות כרטיסי האשראי יש היום יתרון לא מבוטל מול הבנקים.

קשה להעריך את מאזן הכוחות שנוצר בין חברות כרטיסי האשראי לבנקים. במשרד האוצר עוד לא החליטו איך להגיב לסיטואציה הזו או בלשונם: "משרד האוצר בוחן את הסוגיה ויפעל בשיתוף פעולה עם בנק ישראל". גם בבנק ישראל לא ממהרים להגיב. מינסיון העבר אפשר להניח שבבנק ישראל יעדיפו את יציבות המערכת ושבמשרד האוצר יבקשו לקדם את התחרות. במקרה כזה נראה שהפיתרון נמצא איפשהו באמצע. בסופו של דבר הבנקים יוכלו לספק שירותי תשלום דחוי דיגיטלי בבתי העסק, השאלה היא כמה זמן יתנו הרגולטורים לחברות כרטיסי האשראי להינות משוק פנוי ממתחרים.

**

*למען הסר ספק, השימוש בחוקי ניוטון נועד להמחשה אלגורית. כלכלה אינה פועלת מכח חוקי טבע אלא מכוח החלטותיהם של בני אדם.