דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.0°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 21.4°חיפה
  • 18.4°אשדוד
  • 17.5°באר שבע
  • 24.5°אילת
  • 19.4°טבריה
  • 20.1°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

כבר לא נודדים - הבדואים החדשים (כתבה שניה)

הדרך לדרום. הנגב לא מעבר להרים, הוא במרחק שעה אחת בכביש 6. הנוף מתחלף לאט לאט, פחות ופחות ירוק, וברגע מסוים אתה מתחיל לראות בצדי הדרכים התיישבויות ספורדיות של בדואים, אי אפשר לטעות בכך – אתה בנגב.

כבר לא נודדים - הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)

ועכשיו שאלון היכרות קצר למען ידעו הקוראים את מקומם בהבנת התמונה הבדואית:

  1. כמה בדואים חיים בישראל? כמה מהם חיים בנגב?
  2. מה אחוז שטח המחייה הבדואי מכלל שטחי הנגב? ומה אחוז שטח המחייה אשר הבדואים מבקשים בנגב?
  3. מה אחוז האוכלוסייה הבדואית מכלל תושבי הנגב?
  4. כמה בדואים שירתו בצה"ל בעבר? כמה בדואים משרתים בצה״ל היום?

ולהלן התשובות שאיתרתי לאחר הביקור, להצלבה והשלמת הדברים שלמדתי בשטח עצמו –

  1. כ- 370,000 בדואים בישראל, בערך כ-250,000 מהם בנפת הדרום, קרי הנגב.
  2. הבדואים חיים בפחות מ-2% משטח הנגב (בין 1.5% ל-1.8%). אם כל תביעותיהם, דרישותיהם וחלומותיהם יענו, הם יתפרשו על כ-6% משטח הנגב.
  3. הבדואים מהווים כ-30% מאוכלוסיית הנגב.
  4. סביב שנת 2000 התייצב גיוס הבדואים במספרים של כ-300-400 בשנה, והיו כ-1,000 בדואים בצבא באופן שוטף. יכולת לראות חיילים בכפרים, סיפרו לי החבר׳ה בשטח. היום כבר שנים לא ראו חייל בכפרים, ואחוז הגיוס כפי שהם מרגישים אותו צנח באופן דרמטי, למרות שלפי נתונים שמצאתי עדיין מדברים על 300-400 מתגייסים בשנה ולמרות שכמות האוכלוסייה הכללית של בדואים בנגב בערך הוכפל מאז שנת 2000. אולי מתגייסים יותר בצפון, אינני יודע, אבל בשטח הדרומי אומרים לי האנשים – לא רואים חיילים יותר. מדינת ישראל מאבדת את הבדואים, והנזק הוא הדדי, של כולנו.
כבר לא נודדים - הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)

אז מה רוצה המדינה? לא ברור, לא בטוח שהמדינה יודעת. הבדואים שאני פגשתי בטוחים שמדובר פשוט באזלת יד או חוסר הבנה מוחלטת במקרה הטוב או פשוט שנאת חינם, במקרה הרע. זו מגמה מתמשכת, אומרים האנשים בשטח, וזה מורגש מאד בשנים האחרונות.

לפני שני עשורים, אפילו עד לפני עשור, בדואים הסתובבו די בחופשיות בערים ובישובים הסמוכים לאזורי המחייה הבדואים, היו קשרים טובים עם היהודים, הצעירים יצאו לבלות בבאר שבע. היום זה כמעט ולא קורה כי הצעירים מרגישים ניכור מן היהודים, זרות, אפילו פחד. זה מחלחל מלמעלה למטה, מרגישים הבדואים, כשהפוליטיקאים מרגישים שכדי להרוויח עוד קולות הם צריכים לכוון את כל החיצים אל המיעוטים, כשרוח המפקד היא מפלגת ומשניאה, ככה נראית בסוף גם המדיניות בשטח. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שלבדואים אין, באופן כמעט גורף, אישורי בניה? שואלים האנשים. אין אפשרות להתרחב ואין אפשרות אפילו להגדיל שטחי מחייה קיימים. המנהל האזרחי בוחן וממפה את השטח כל העת עם פקחים, עם רחפנים, באמצעים טכנולוגיים שונים והריסות בתים במגזר הבדואי מתרחשות כל שבוע, כמה פעמים בשבוע, מאות בתים בשנה.

המצב המורכב הזה מייצר קושי אמיתי באורח החיים. יש הרבה ילדים, המשפחות חייבות פתרונות, והמנהל לא מספק אותם, נכון שהמנהל ״מציע״ פתרונות, אבל אלו לא פתרונות שהבדואים טוענים שיוכלו לחיות אתם. אז באים כמו בימי חומה ומגדל ומנסים לבנות מהר מהר כדי להציב עובדות בשטח, אבל המנהל מאתר והורס, או שפשוט קונים מחוץ למקומות הישוב הקיימים, וכך בדואים כבר קנו כמה עשרות בתים בישובים יהודיים כמו עומר, וכך כבר יש לא מעט בדואים באיזורים שלמים של שכונות בעיר הגדולה באר שבע. האם זו באמת כוונתה של המדינה? או שהג׳ינג׳י שמחליט על מדיניות בתל אביב פשוט לא מבין מה הוא עושה?

כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)

ויש גם את הציניות הישראלית שעוד בשנות החמישים והשישים ראינו בסרטים של אפרים קישון שתמיד צחק על המציאות שהייתה די… ככה ככה, אבל הוצגה היטב בסרטוני היחצ"נים עם השלט שתמיד תקעו במדבר וסיפר על הישוב הנפלא שבדיוק בונים כאן. בישוב זרנוק, למשל, רואים בכניסה בית ספר חדש, עם דקלים יפים המקיפים אותו. זה נחמד, הסבירו לי, ובאמת צילמו כאן תמונה אחת לכיוון בית הספר והראו את ההשקעה האדירה בבדואים. אבל לא צילמו אחורה להראות את הישוב עצמו, הנשאר מרוחק, לא נגיש, לא מחובר למים וחשמל, ולילדים אין איך להגיע לבית הספר, למשל בימים של גשם ובוץ. יש על יד בית הספר תחנת אוטובוס, המצטלמת יפה, אבל אוטובוס אין.

הבדואים מרגישים שהמדינה מנסה לחנך אותם בכוח, לעקור את שורשיהם ולהקים כאן חברה חדשה של מי שפעם היו בדואים. המנהל אומר למי שיושב היום בפועל עם פחונים וצריפים על, נניח, שלושה דונם (וטוען שהוא צריך ארבעה) – אנחנו נאשר לך דונם אחד, ובו תבנה כאוות נפשך, אבל על שני דונם תצטרך לוותר. והבדואי שואל – מה אעשה בדונם הזה? והיכן יגורו הגמלים? והסוסים? והכבשים? והעיזים?
המנהל רוצה לבנות קומות – איך יגור הבדואי בקומות? לקייה, דריג׳את, לא יכולות להידמות לכפר סבא, עם כל הצער שבכך (או השמחה, כי אין שום סיבה להתיך את כולם לאותו כור אחד, אם תשאלו אותי).

המנהל אומר- די לגור בשבטים סגורים ועם כל המשפחה באותו רחוב באותו ישוב, והבדואי – כל חייו חי ליד אמא ואבא, ואחותו, ושלושת האחים, והבן דוד, וארבעת הבנות דודות, והדודים, וכן הלאה. מי אנו שנעקור אותו ממשפחתו ומאורח חייו?

מספיק אם אספר, אמר לי בחור חביב במיוחד אחרי ששתינו תה מתוק מתוק, שתיק הבדואים יושב במשרד החקלאות. הרי ביטחון מטופל במשרד הביטחון, הוא אמר, בריאות במשרד הבריאות, חינוך בתיק החינוך, אבל בדואים אצל משרד החקלאות. למה, הוא שואל, אני עז? אני כבשה? למה שר החקלאות הוא זה שמחליט על תקציבי החיים שלי?

על גבעה בשום מקום, לא מחוברת למים או חשמל, ללא כבישי גישה וללא תשתית ביוב, פינוי זבל (מן הסתם) או שירותים אחרים, אמר לי בעל הבית שמבקשים כעת ארנונה, וגבוהה, זה מלבד 800 שקלים ביום שעולה לו להביא לכאן מים ולדאוג שיהיה חשמל באופן פרטי כמובן. לא תצא מדעתך? הוא שאל.
הבטנו יחד במרחב אין סופי, פתוח לכל עבר ומכל כיוון, שאלתי מה הבעיה לאשר כאן בניה. הוא צחק, חייכתי גם אני. ״תשאל את יאיר מעיין״ (מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב).

בינתיים יש צו הריסה על הבית שלו, אם לא יסכים לחתום על תנאי המדינה למגורים כפי שהמדינה רוצה אותם וללא קשר לצרכים שלו, של משפחתו ושל המקנה ובעלי החיים.
״יום אחד יהיה כאן אסון״, אמר לי בחור צעיר אחד, פעם אחר פעם אחר פעם באים בארבע בבוקר, בחושך, מבהילים את הילדים והנשים, מהומת אלוהים, וטרקטורים עולים על הבתים אם הם ריקים או אם הם מלאים.

כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)

״הכי מפחיד אותי זה שאיזה פסיכי יאבד את השלווה ויקום ויעשה שטות נוראית ואז יהיה פה בלאגן שלם״, הוא אמר, ואני חשבתי לעצמי – העובדה שכל זה לא קרה עד היום היא בגדר נס, ואולי מעידה טוב מהכל על אופייה של האוכלוסייה הבדואית במציאות, לא זו המצטיירת בתקשורת והנתפסת בתל אביב הבועתית.

״שלא נדבר על ההשלכות הנפשיות על ילדים שפינו אותם מהבית והרסו אותו, יש מחקרים״, אמר אחד מהם ולגם עוד מהתה.

לא צריך מחקר בשביל זה, חשבתי לעצמי, זה כל כך הגיוני. כולנו הרי בני אדם, בסופו של דבר, כולנו דומים.

אז איך תיפטר הבעיה הבדואית בנגב? שאלתי את עצמי. אינני יודע, גם הם לא יודעים. אבל החיים עצמם יהיו חייבים להמשך, והבדואים כבר אינם נודדים, הם כאן כדי להישאר, כך שאני מקווה שביום מן הימים ימצא פתרון סביר, שבסופו של דבר בדואים יוכלו לחיות בכבוד בנגב, ובהוגנות, ויהודים ירגישו יותר ויותר ביטחון ורצון לבוא ולשתות תה יחד עם אנשים טובים וחמים כפי שאני פגשתי, ושבדואים ירגישו בנוח להסתובב בין היהודים ואולי גם הציבור הישראלי הרחב יתחיל לעשות הפרדה – הבדואים לא נוהרים אל הקלפיות, לא צריך לפחד מהם, הכל בסדר.

כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים - הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
כבר לא נודדים – הבדואים החדשים (כתבה שניה)
דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!