בהרכב משולש של השופטים עמית, מינץ, ושטיין, דחה אתמול (שני) בג"צ ערעור שהוגש אליו על עתירת בית הדין הרבני הגדול, המותירה אישה גרושה ללא זכויות על בית הזוג. העתירה הוגשה על ידי האישה הגרושה, לאחר שבית הדין הרבני הגדול קבע כי אינה זכאית לחציה בבית בו התגורר הזוג במשך 31 שנות נישואים.
המקרה המדובר הוא של זוג, כאשר לאחר שלושים שנות נישואים ביקש הגבר להתגרש מאישתו. הוא הגיש שלוש עילות גירושין, שהוצגו באופן הבא בבקשת הגירושין: "אשה מורדת שאינה מקיימת יחסי אישות מזה מספר שנים; אשה נואפת מזה מספר חודשים; לא דואגת לניקיון ולא לארוחות ולא דואגת לאחד את המשפחה".
בקשת הגירושין הוגשה עוד בשנת 2013, אך בדיון שהתקיים בפברואר באותה שנה סירבה האישה לבקשת הגירושים. בתגובה, בית הדין הרבני האזורי הורה על מעצרה, על פיטורי עורך דינה, וחיובו בהוצאות אישיות בגובה 15,000 שקלים. בעקבות כך, עתרה האישה לבג"צ, ובעקבות דיון שהתקיים בבג"צ הגיעו הצדדים להסכמה.
לפי הסכמה זו, האישה הסכימה להתגרש, מבלי שישתמע מכך כי היא מודה בהאשמות השונות בהן האשים אותה הבעל. בעקבות הסכמת שני הצדדים להתגרש, נקבע כי "מתייתר הצורך להטיל מגבלות כאלה ואחרות על האשה". בתוך הסכמה זו, לא הוסדר נושא חלוקת הרכוש בין הזוג, אך נקבע כי האישה תעזוב את הבית לאחר הגירושים.
לאחר הגירושים, המחלוקת העיקרית בין בני הזוג הייתה בעניין בית המגורים בו חיו יחדיו. הבית נבנה בשטח שהיה בבעלותו של הבעל עוד טרם הנישואים, ונרשם על שמו בלבד. בפסק דין משנת 2016 קבע בית הדין הרבני האזורי כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים ועל כן זכאית האישה למחצית משווי הזכויות של בית המגורים הרשום על שם הבעל.
על כך, הגיש הבעל ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו משנת 2017, קיבל בית הדין הרבני הגדול את הערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי. על פי דעת הרוב נקבע כי לאשה לא מגיע כל חלק, לא בקרקע ולא בבית הבנוי עליו.
בפסק הדין שניתן אתמול בבג"צ, כתב השופט עמית כי בעיניו פסק הדין של בית הדין הרבני האיזורי צדק, וכי לאישה מגיעות זכויות על הבית, אך כי לא די בכך כדי להתערב בפסיקתו של בית הדין הרבני הגדול. עמית הסביר את החלטתו להתערב בכל זאת בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, משום שפסיקה זו הסתמכה על מעשה הבגידה בה הואשמה האישה על ידי הבעל. "מצאתי להתערב בפסק דינו של ביה"ד הרבני הגבוה. זאת, מן הטעם שקריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של העותרת, הוא שהיטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו". בהמשך הוסיף כי "בכך הלקה בית הדין את האשה על בגידתה למפרע".
עמית הוסיף כי "ידו של הדין הדתי שולטת בכיפה בענייני נישואין וגירושין, אולם בכל הקשור לחלוקת רכוש בין בני זוג, הדין האזרחי הוא המחייב", וכי "ראוי לחזור ולומר את הדברים בקול ברור וצלול: ענייני הרכוש בין בני הזוג אינם חלק מענייני הנישואין והגירושין עליהם חל הדין הדתי".
עמית הדגיש את העובדה כי לא הייתה זו סמכותו של בית הדין הרבני לפסוק בשאלת רכוש תוך הסתמכות על הדין הדתי. לדבריו, "הגם שבית הדין שילם מס-שפתיים לדין האזרחי, הרי שנתן משקל מכריע לבגידתה של האישה, ולאחר 30 שנות נישואין שלל ממנה למפרע את הזכות לשיתוף ספציפי בבית המגורים. בכך הכניס בית הדין את רכיב האשמה לענייני רכוש דרך הדלת הראשית, ולמצער, דרך החלון, תוך דחייה למעשה, ואף הלכה למעשה, של הלכת השיתוף הספציפי בבית המגורים".
עמית סיכם את דבריו באמירה לפיה "אילו דעתי נשמעה, היינו מבטלים את פסק דינו של בית הדין הרבני הגבוה, שאז היה פסק דינו של בית הדין האזורי חוזר ועומד על כנו והעותרת הייתה זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים". עוד הוסיף כי "השאלה הצריכה לענייננו היא אם בית הדין הרבני הגדול החיל את הדין הדתי תוך מתן משקל לבגידתה של האישה, בשאלה רכושית מובהקת. לטעמי, התשובה על כך חיובית, וניכרת בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול נסיגה למצב ששרר טרום הלכת בבלי, ומכאן ההצדקה להתערבותנו".
עם זאת, דעתו של עמית הייתה דעת מיעוט, שכן השופטים מינץ ושטיין דחו את עמדתו, וסברו כי יש להשאיר את פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול על כנה.
לדברי מינץ, לא עניין הבגידה הוא שעמד בבסיס החלטת בית הדין הרבני הגדול, אלא חזקתו הבלעדית של הבעל על דירת המגורים של הזוג. מינץ סיכם החלטתו באמירה כי "לא מצאתי כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו והגיע לכלל מסקנה שרק על פי הדין העברי העותרת לא הוכיחה את השיתוף בנכס כטענתה. על כן, אם דעתי תישמע, העתירה תידחה".
השופט שטיין טען כי "הלכה למעשה, מבקש השופט עמית לשנות את הכלל הנקוט בידינו מקדמת דנא ולפיו אין אנו מתערבים בפסק דינו של בית דין רבני אלא במקרים צרים ומוגדרים, בהימצא אחד הפגמים כדלקמן: חריגה מסמכות; סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק, שהיא כמוה כחריגה מסמכות".
שטיין טען כי העובדה כי בית הדין הרבני הגדול התייחס לבגידתה לכאורה של האישה כחלק ממכלול שיקוליו, איננה חריגה מסמכותו. לדבריו, "בית הדין הכניס במניין השיקולים אשר שוללים את קיומה של שותפות שוות זכויות בבית את העובדה כי האישה, בעודה נשואה לבעל, קיימה מערכת יחסים אינטימית עם גבר אחר. השופט עמית סבור כי שיקול כאמור יש בו משום סטייה מהוראות הדין וחריגה מסמכות. דעתי היא שונה. הנני סבור כי שקילתה של עובדה זו כחלק ממכלול העובדות הרלוונטיות לעניינה של שותפות איננה בגדר טעות גלויה ומוכחת על פני הפסק, ובוודאי שאיננה מהווה חריגה מסמכות".
שטיין סיכם את דבריו בהדגשה כי במקרה הנוכחי, אין בסמכות בג"צ להתערב בפסיקת בית הדין הרבני: "במקרה דנן, קבע בית הדין כעניין של דין וכעניין של עובדה, כי בני הזוג לא קיימו שותפות שוות זכויות בבית. אודה ולא אכחד: דעתי אינה נוחה עם קביעה זו, שכן נתגלו לנגד עיניי ראיות אשר הראו כי הבעל והאישה חיו בבית הזה שנים ארוכות וגידלו בו את ילדיהם, וכי חיי המשפחה שלהם היו ברובם תקינים (אם כי לא נטולי מהמורות). דא עקא, דעתי בכגון דא איננה קובעת מכיוון שהסמכות לקבוע את עובדות המקרה ולהחליט אם אלו מקימות שותפות שוות זכויות ביחס לבית לא נתונה לי. סמכות כאמור מצויה בידו של בית הדין הרבני האזורי, כפוסק ראשון, ושל בית הדין הרבני הגדול, כפוסק אחרון. בית משפט זה רק בודק אם גבולותיה של סמכות זו נפרצו, ולאחר שנוכח לדעת כי אין זה כך, עליו לסיים את המלאכה אשר הופקדה בידיו".
פסיקה זו של בג"צ הובילה לשורת גינויים מצד ארגונים פמיניסטים וחברות כנסת פמיניסטיות.
שדולת הנשים בישראל קראה לחברות וחברי הכנסת לפעול לחקיקה נגד השלכות הפסיקה, ואמרה כי ״פסיקת בית המשפט העליון, שאישר את החלטת בית הדין הרבני לשלול מאישה את החלק שלה ברכוש המשותף בעקבות בגידה, היא החלטה גרועה ומדאיגה, שעלולה לייצר השלכות רוחב קשות לגבי נשים רבות. הפסיקה הזו מנוגדת להלכה של העליון מזה 25 שנה, לפיה במחלוקות על רכוש, אין הדין הדתי מכריע, אלא הדין האזרחי, ואף מעניקה רוח גבית מסוכנת לבתי הדין הרבניים, שכבר היום מפלים נשים באופן ממוסד. מפחיד לחשוב אילו עוד נימוקים שקבילים לפי ההלכה הדתית, יוחלו על הדין האזרחי, אם החלטה זו לא תשונה בהקדם.
עוד נמסר מהשדולה כי ״אנחנו פונות לחברי וחברות הכנסת לעגן בחקיקה את ההלכה שקובעת שלדין הדתי אין סמכות במחלוקות על רכוש, ולוודא שהחוק בישראל לא יאפשר עוד פסיקה איומה כמו זאת. הפסיקה של בג"צ מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה, ואסור להסכים לכך״.
ח"כ מירב מיכאלי (המחנה הציוני) אמרה כי "זוכרות את רונית אלקבץ בסרט "גט" עומדת בחוסר אונים מול שלושה דיינים גברים? אז אתמול זה נהיה יותר גרוע. ביטול הישגי עבר, יותר כוח לדין הדתי ושלילת זכויות מנשים. ככה נראה מימוש אידאולוגית הימין ע"פ השרה איילת שקד. תשעה גברים, 3 דיינים בבית הדין האזורי, 3 דייני בית הדין הרבני הגדול ו-3 שופטי בית המשפט העליון, פסקו ש״בגידה״ של אשה במהלך גירושין, שוללת ממנה את זכותה לבית שבנו בני הזוג יחד. מטורף! שנים שאנחנו נאבקות על שוויון, על זכויות נשים בנישואין ובגירושין והשגנו הישגים רבים, במשמרת של איילת שקד אנחנו הולכות אחורנית. בשבוע הבא אעלה להצבעה את הצעת החוק שלי לנישואין אזרחיים. בשוויון. בואו נראה מה היא תצביע על זה".
ח"כ פנינה תמנו שטה (יש עתיד) אמרה כי "אישה שבגדה בבעלה לא תקבל 50% מהרכוש, אבל גבר שרצח את אישתו יקבל! כיום החוק משאיר לבעל שרצח את אישתו 50% מהדירה המשותפת, במקום להעביר את כולה לילדיה היתומים. החוק שהגשתי ישים סוף לאבסורד הזה. החוק הזה נדחה בוועדת השרים ביולי האחרון. אנחנו ניאבק עד הסוף, החוק הזה חייב לעבור!".
